מתחת לסף הרעש

אתה יושב בקולנוע, ורואה סרט. הכרטיס היה יקר מדי, וייתכן ונאלצת לכתת רגליך ולנסוע מחוץ לעיר, ולחנות בחניון של סינמה-מקס, מתחם המגה-קולנוע הממוקם בתוך אודה להעדר היצירתיות של מסעדני ישראל, וצרכניה. הסרט, מעניין דווקא, מופרע על ידי חבורה של ילדים רעשניים. הם יושבים באמצע האולם הדי ריק, ומשחקים בטלפונים שלהם – עונים לשיחות, מחליפים צלצולים. אתה ממתין בסבלות דקה, לראות אם זה יעבור להם, אבל זה לא.

"ששששש…" אתה אומר לילד המרעיש הקרוב אלייך. הוא מרים עיניים מעל הסלולארי, מסתכל עלייך, ומחליף צלצול רועש.

"ילד, תהיה בשקט בבקשה, אתה מפריע לראות את הסרט".

"שתוק."

הוא בערך בן 13, מוקף בילדים אחרים בני 13, אולי 12. אי אפשר לדעת בימים אלה.

הסרט ממשיך, ואיתו ההפרעות. אתה קם לקרוא לסדרן. הסדרן נכנס, אומר לילדים להיות בשקט. הילדים משתתקים לכמה דקות, ואז ממשיכים להפריע.

אתה שוב ניגש לסדרן, והוא שוב ניגש לילדים. הם שוב משתתקים, ומתחילים להפריע עוד לפני שהוא יוצא. הוא חוזר אליהם במבט כועס.

"צאו מהאולם".

"לא רוצים."

"צאו מהאולם!". הוא תופס ילד אחד בזרועו.

"אל תגע בי! אסור לך לגעת בי!"

הסדרן יוצא. אולי לקרוא למנהל. הסרט בינתיים ממשיך.

"תהיו כבר בשקט" – אישה באמצע שנות השלושים שלה מאבדת את העשתונות שלה, וצועקת על הילדים.

"שתקי, שרמוטה". ילד אחר עונה לה, ועושה מין משהו דוחה עם הלשון.

היא מעיפה לו סטירה, שמשתיקה אותו. אני מבין אותה מאוד. חצי שעה אחרי זה מגיעה המשטרה. בשבילה.

אני עצמי הייתי עד למקרה כזה, פחות או יותר, כולל המשטרה שהגיע בסוף. לא עזרו כל ההסברים לשוטרים של כל באי הקולנוע. אבל זה לא רק בני התשחורת. הייתי בסיטואציה דומה, שבה במקום ילדים פוחזים היו דווקא 2 בחורות צעירות תל אביביות, שהחליטו שבהופעת ישיבה בלבונטין, הם רוצות לעמוד מול הבמה כדי לראות את עומר קליין, למרות שהם נעמדו יש לפני האנשים שיושבים, שבהם הייתי אני. לא משנה כמה ביקשנו מהם, הן בשלהן.

הבעיה בסיטואציות הללו, הוא שהדבר שה"מעצבנים" עושה, ההתנהגות שלהם, נמצאת מתחת לסף הרעש. הם לא עושים משהו פלילי באמת, וגם אם כן, הוא כל כך זניח שאף גורם סמכות לא יבוא לעשות להם אפילו נו נו נו. בדרך כלל מה שאמור לעבוד במקרים כאלה הוא התגובה של הסביבה/חברה (צעקות, חוסר שביעות רצון, כבוד בסיסי לאדם/מבוגרים), אבל ברגע שה"מעצבנים" מחליטים להתעלם ממנה, אתם נמצאים במצב שבו הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, והדבר היחיד שיש לך לעשות בתגובה הוא לעבור את סף הרעש. להוציא ילד פיזית מהאולם או לתת לו סטירה זה בדיוק מסוג הדברים שיכולים כבר להחשב כ"תקיפה", ובדיוק מסוג הדברים שכן יביאו משטרה. גם אם אף אחד לא ישב על זה בכלא, האינטראקציה עם המשטרה, הפעם בתור חשוד, היא מספיק לא נעימה כדי שרוב האנשים יחליטו לוותר עליה. ה"מעצבנים" מבינים שרוב האנשים לא רוצים לשלם את מחיר האסקלציה, ולכן הם נהנים מחופש פעולה מוחלט לעשות, בגדול מה שהם רוצים.

אני מגלה שאני לא יודע מה לעשות במצבים כאלה. אני יודע מה לעשות כשאנשים מולי הם בני תרבות. אני יודע מה לעשות כשאנשים מסביבי עוברים את סף הרעש ונהיים אלימים. אני לא יודע מה לעשות כשהדבר היחיד שהצד השני מבין זה איומים וכוח, והוא יודע שבאקדח שלי אין כדורים. חוסר האונים הזה מתסכל מאוד.

אז מה עושים? האם "רשע וטוב לו", כל עוד הוא לא רשע מדי? חוקי המשחק של ה"מנומסים" עובדים רק כל עוד הצד השני מחליט לשחק בהם (להרגיש "לא נוח" עם זה שהוא מתנהג בצורה "לא מנומסת"). אבל כשהצד השני לא משחק בהם, האם כל מה שנשאר לנו זה שאלה של מי יכול להפעיל כוח על מי?

15 מחשבות על “מתחת לסף הרעש

  1. שאלות לא פשוטות.
    אני חושב שלעתים מאוד קרובות הכוח מנצח. בטח שבמקרים האלה, אבל פעמים רבות גם כשהוא עבירה מובהקת על החוק או המוסכמה החברתית.

    תחשוב על מליני שכר, שדוחים את התשלום ויודעים שרוב האנשים לא יתבעו אותם על איחור של חודשיים שלושה, וגם אם תובעים אותם, הם פשוט מזדרזים לשלם מחוץ לבית המשפט ולא מפסידים דבר.

    או שוטרים שיודעים שאין טעם לתבוע אותם על התנהגות מכוערת, ואפילו אלימות זהירה.

    אפילו לא כל כך מסוכן להחזיק בית זונות בתל-אביב ולפרסם אותו בעיתונים בכל פיצוציה. אבל אולי זה בעצם לא מחוץ למוסכמה החברתית…

  2. רובי מור הגיב:

    הצעה, והצעה בלבד. הואריאציות יהיו על פי תגובות הסביבה.
    הבעיה היא מול האחראים/מארגנים, לא מול המפריעים.
    המפריעים ,מפריעים וימשיכו להפריע כל עוד הם מרגישים שידם על העליונה ולכן :
    1. לתבוע במפגיע את הפסקת הארוע, ואף לגרום למהומה שתפסיק את הארוע, עד להוצאת המפגע.
    2. למי שיש מספיק כוח, במקביל להחרים מספר מכשירי סלולאר ולהפקיד אותם אצל אחראי המקום תוך הפעלת סעיף 1.
    3. להפריע למפריעים (בלי מגע ) לחכות לתקיפה הפיזית, ואז להגיב.
    4. לדרוש החזר כספי + פיצוי מהמארגנים כולל תביעה משפטית.
    ועוד כיוצא בזה.

  3. אמיר הגיב:

    אני עם רובי

    הפתרון היחיד – הוא מול ההנהלה, לך אין סמכות לעשות כלום לאותם אנשים, הסדרן יכול ורשאי חוקית להעיף אותם החוצה. אם הם יסרבו לו, הוא יכול להזמין להם משטרה דרך הביטחון ועבור מקום כזה, השוטר אפילו יגיע.

    זה נכון גם ביחס לצעירות שעומדות בהופעה בחזית – לפנות למלצר ודרכו למנהל.

    כבר בתחילת הטיפול להבהיר להנהלת המקום שמצפים מהם לפתרון מהיר ומובהק, וכי אחרת לא תתבייש לדרוש מהם פיצוי (בגלל הילדים הצעירות לא נהניתי מהסרט/מההופעה, אני רוצה את הכסף בחזרה).

    אמיר

  4. Kedorlaomer הגיב:

    רובי, אמיר:
    על פניו אתם צודקים, אבל במקרים רבים, גם ידי המארגנים מוגבלות. המשטרה לא תמהר להגיע ל"ילדים שמפריעים בקולנוע", ובטח לא אם זה יתחיל להיות משהו קבוע, ואם הסדרן ינסה להוציא בכוח את הילדים החוצה, הם יכולים להתלונן עליו.
    העניין בהופעה היה מורכב יותר: הבחורות הפריעו לי ולעוד מספר מצומצם של אנשים. אם הייתי מתחיל להשתולל (היה מדובר בהופעה אינטימית), אני הייתי יוצא המפריע. ככה זה – כשאתה מנומס אתה מרגיש לא נעים מדברים.

  5. יעל הגיב:

    מכירה את זה מאוד, והתכוונתי לכתוב מה שכתב אודי.
    רק אוסיף שלפעמים "מתקפת נועם" דווקא עובדת.
    דוגמה קלאסית היא נהגים קצרי רוח שצופרים מתחת לבית שלי.
    אסור לצפור בשכונת מגורים. זה גם מיותר. ומעצבן. בא לי ליידות בהם את הקומפוסט שלי.
    אבל אם אני ברחוב אני עוטה על פני את ההבעה הכי מנומסת וטיבטית שיש לי ואומרת בחיוך "סליחה, אסור לצפור בשכונת מגורים".
    ברוב המקרים התגובה היא "אה, סליחה".
    לפעמים איזה בהמת מרוצים נוהם עלי, אבל זה ממש ממש נדיר.

    וגם – הנוער של היום פשוט מעצבן. (-;

  6. יעל,
    יש דברים שיצליחו לאישה (לא מכיר אותך, אבל אם היא יפה זה עוזר) ולא יצליחו לגבר.

    לענין, עם כל הבעייתיות, הדרך היחידה שיכולה לעבוד לאדם רגיל היא הפניה להנהלה להפסיק את הארוע ולסלק את המפריעים. זה עוזר אם אפשר לגייס את שאר הסובלים מההפרעה ועוזר עוד יותר אם אפשר לתעד את ההפרעה והמפריע(ים) ולדרוש פיצוי.

    אם אתה אדם לא-רגיל (כלומר אשתי), אתה מסוגל לפתוח פה על חבורה כזאת ולא רק להשתיק אותם אלא גם לזכות מהם להרבה כבוד… אבל כאלה יש רק מעטים. אני יודע שאני לא אחד מהם.

    לפעמים הדרך היחידה היא לעשות מה שאמר רובי, לגרום לצד השני להכות ראשון ולסיים את הענין כך. גם במקרה כזה, כדאי מאוד לתעד. אולי טוב שהיום כל סלולרי מצוייד גם במצלמת וידיאו. ילדים מנצלים את זה נגד מורים, אין שום סיבה לא לנצל זאת נגדם כשאפשר.

  7. יובל הגיב:

    דינא דה מלכותא -דינא?!

    כיצד "מחנכים" אנשים (ובני נוער – ללא יוצא מן הכלל) ללמוד לקבל את מרות המקום?
    האם החובה מוטלת רק על ההורים? שמה גם על ביה"ס / היחידה הצבאית / מקום העבודה / הנהלת בית הקולנוע (עיין ערך "המקום")? לדעתי: מאחריות חברתית – א ף א ח ד ל א פ ט ו ר !

    במקרה דנן: על הנהלת בית הקולנוע (דרך הסדרן) היה להפעיל סנקציות בנחישות: מדרישה כי המתפרעים יצאו ועד לזימון משטרה בטוענה של הפרת סדר. חד, חלקובלי גוונים של בערך.

    אה מה-מה: מה שקרה בהעדר מלך בממלכה (ושכה נפוץ נוכח בריונות): הוא שרק לאישה אחת היה "ביצים" לדרוש את דין המלכות – והיא ששילמה את מחיר תעוזתה (בצדק – מבחינת החוק היבש).

    לו היו קמים על בני הנוער כ-ל יושבי האולם, המשטרה לא הייתה יכולה לעשות להם דבר… וכאן האצבע שלי מופנית גם אל כל אלו שישבו וחיכו שמישהוא כמו הגברת הזו תאכוף עבורם את דין המלכות.
    זה נכון שאין זה במקור תפקידם, כי אם של הנהלת בית הקולנוע – ובכל זאת… באין אוכף חוק – על מי מוטלת החובה או אם תרצו, גם הזכות?

  8. Kedorlaomer הגיב:

    האופציה של להתגרות ולחכות שהצד השני יעשה את האסקלציה לאלימות שמורה אולי לי ולחלק מהעונים כאן, שהם אמני לחימה וגברים מסוקסים, אבל לא לאנשים שהם לא, או נרתעים מאלימות. אני מסכים איתך, יובל, שבריונות צומחת רק במקומות שבהם אין דין ואין דיין, אבל מה לעשות – זו התקופה שבה אנחנו חיים. על הנייר, כשאלה ערכית, העניין ברור. אבל מה קורה במציאות? נשאלת השאלה האם אתה היית מעז לסכן את הרקורד שלך במשטרה עבור הזכות לחנך מישהו.

    הסיטואציה עם הנערים היתה יחסית קלה. כתבתי אותה (לא רחוק בכלל מאיך שהיא קרתה במציאות), ככה שתרגיז, תרצה לגרום לנו לתת להם איזו סטירה. אבל מה היית עושה אם היה מדובר בשתי כוסיות תל אביביות? גם היית מוריד להן סטירה? כי אז בוודאות המשטרה היתה מגיעה, ולא בשבילן.

  9. תשתקו או ש …חכו חכו כשתגיעו החוצה,
    באופן מאיים , אך דיסקרטי
    בדרך כלל עובד .
    מצריך קצת ביצים
    או מומחיות ב"מכות"

    בדרך כלל פחד הוא סם מרגיע מאוד חזק
    וכמובן
    להשאיר את האיום ככזה ותו לא

    או להוליד ילדים ולהפסיק ללכת לקולנוע
    גם זה עובד.

  10. שונרא הגיב:

    קיימת תמיד האופציה להזמין משטרה בטענות "הוא הרביץ לי".

    אפשר גם לתפוס מהר את הלחי ולצעוק… תן לפרחח להוכיח שהוא לא הרביץ לך. יהיו לך עדים רבים.

  11. napox הגיב:

    אפשרות אחרת היא קנית מסך טלוויזיה+מערכת שמע איכותית ובהתחשב שזאת הוצאה חד פעמית לשנים רבות אז היא סבירה. ניתן למצוא ברשת תכנים של 1080p וחווית הצפיה תהיה כמו בקולנוע.

    אם אנשים יפסיקו להגיע לקולנוע בגלל שההנאה נפגמת מצופים אחרים אז הנהלת הקולנוע תצטרך לעשות ארגון מחדש. לדעתי הגבלת הגיל ל 18+ בחלק מאולמות לא רק שתעשה את הטריק היא אפילו תמשוך אנשים להגיע לקולנוע.

  12. אוריה הגיב:

    כולנו אשמים!
    אנחנו לא מגיבים ויוצרים את הליגיטימציה, אנחנו 'מרשים' למשטרה להיות חלשה.

    במקרה הקולנוע – לחץ כלכלי – לגשת למנהל ולדרוש את הכסף חזרה, לא זיכוי, לא פיצוי – כסף מזומן.
    הקולנוע הוא שטח פרטי וזכותו למנוע כניסה / לסלק כל אדם שמפריע. במידה וזה מסרב לזמן משטרה.
    במידה והמשטרה אינה מגיעה ניתן לתבוע אותה! כמו שקראתם, ניתן לתבוע את המשטרה על אי ביצוע עבודתה.

    המנוע הוא החוק ולחץ כלכלי, ציקצוק לשון ואיומי סרק הם דרך ללא מוצא.
    מעבר לעובדה שאיום הוא עברה בפני עצמה, אי מימוש איום גורם יותר נזק מאשר תועלת.

    אני מאמין בפתיחת תיק פילילי לילדים, כן גם במחיר של כתם לכל החיים. אותו 'כתם' מכוער הרבה יותר אם לא ינתן.
    ילדים מסתובבים בהרגשה של בעלי הבית ובצדק, כמה מכן מתרעמים על תופעה שמרגיזה אותכם ולא עושים דבר בנושא…

    אנחנו נענשים על העצלנות שלנו ולדעתי, בצדק.

  13. אוטו פוקוס הגיב:

    אני הולך הרבה לקולנוע, וסובל מהטינופת האנושית מסוג זה לא מעט. יש לי כמה פתרונות, לפי סדר הסלמה להלן:

    1. להגיע למפריע, ולומר לו בשקט, בנימוס ובחיוך שהוא מפריע לראות את הסרט. שימו לב: לא לצעוק באופן אנונימי מהמושב שלכם, אלא לקום מהמושב, לצאת מהשורה, להכנס לשורה של המפריע, ואף לדבר אתו בנימוס אך בתקיפות. עצם הפעולה של ההגעה ישירות אליו היא חריגה מאוד לא מקובלת מהנורמה החברתית של צפייה בסרט בבית קולנוע (ודורשת גם מעט אומץ), ובכך מספיקה להשתיק את קרוב רובם של המפריעים. החיוך מאוד חשוב כאן, הוא מקרין ביטחון עצמי, ומרבה לשימפנזה שאתם שולטים בסיטואציה ולא מאויימים ממנה.

    2. אם מס' לא עזר, קראו לסדרן. לרוב הוא יושב מחוץ לאולם ואין לו טיפת חשק להיכנס, אבל צאו ודרשו ממנו להתערב. לרוב זה עוזר.

    3. אם פתרון 1+2 לא עבד – לקום שוב, להגיע אל המפריע, ולצעוק בקול הכי חזק שיש לכם, כמו משוגעים. שוב, חשוב להיות קיצוני, ולחרוג מהנורמה של "שששש!" מעוצבן ממחשכי האנונימיות של השורה ה-11. אנשים פוחדים ממשוגעים, כי אי אפשר לצפות מה תהיה הפעולה הבאה שלהם. אולי הפרחחים יצעקו בחזרה, ואולי אף יצחקו עליכם, אבל הם כבר יקלטו שכדאי להם לשתוק. שחקו אותה משוגעים, זה כיף!

    4. אם המפריעים עדיין לא הפסיקו, הם כבר במצב שההפרעה והשליטה שלהם בסיטואציה חשובה להם יותר מהסרט. במקרה קיצוני מאוד זה (קרה לי רק פעם אחת), עלו בעצמכם על הבמה מול המסך, הסתירו את המסך, קראו לסדרן בקול, ודאגו לכך שלהנהלת הקולנוע לא תהיה ברירה אלא להפסיק את ההקרנה ולהוציא את הערסים מהאולם. זה יכול לעלות להם ב-15-20 דקות של הפסקה (וכך לאיים אל מועד תחילת ההקרנה הבאה – הדבר הכי פחיד בעיני מנהל משמרת בבית קולנוע), ואולי גם ידרוש הגעת משטרה, אבל זה שווה את זה. מבחינתכם, גיליתם אזרחות טובה, ודאגתם לכך שמי שמפריע ישלם על כך מחיר, ואולי אף יחשוב פעמיים לפני שיתנהג באופן דומה בעתיד. במקרה הנ"ל, אגב, האולם כולו היה לטובתי, ולא איפשר להנהלת הקולנוע להתעלם מהמפריעים. הסיטואציה כולה גרמה להשפלה אדירה כלפי המפריעים, והם יצאו החוצה (בקללות, אבל יצאו).

  14. קאז הגיב:

    הכל עניין של אכיפה. שלא קיימת בישראל. לא בבית , לא בבית ספר ובטח שלא ברחוב ובהנהגה.

  15. מיכל@ הגיב:

    מה שמזכיר לי את נושא העישון במקומות צפופים. בכל פעם שביקשתי שיפסיקו לעשן לידי זכיתי להתעלמות מופגנת. מכעיס ומקומם בטירוף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s