בגידה ולחם

1. לאחרונה התחלתי לאפות לחם. למרות שבבישול אני מצוי כבר שנים רבות, אפייה תמיד נראתה לי איזור מסוכן. התחלתי לאפות לחם בגלל שזה קל בצורה מפתיעה, ובגלל שאני רוצה שיהיה לי לחם טוב בבית. אבל התחלתי לאפות לחם גם, קצת, מסיבות ניאו-מרכסיסטיות מוכות. באקב"ן, הנינג'ות הפילוסופיות, קוראים לזה חוק החמישה – משתדלים שלא לאכול מוצרים שרשימת הרכיבים שלהם כוללת יותר מחמישה פריטים. אפשר להגיד שאני אופה לחם גם, קצת, כדי לחתוך לי עוד פרוסה של אוטונומיה מהמערכת הצרכנית.

2. ההפגנה האחרונה שאני זוכר היתה קשורה למשפט קצב. לפני זה, נראה לי שההפגנה שרבין נרצח בה. אתמול, בצעדה מכיכר רבין למוזיאון תל אביב, הייתי מוקף באנשים כמוני, שעדיין זעים באי נוחות לקריאת הסיסמאות – הן מעצם מעמד הקריאה, והן מהתוכן שלהם. אנשים שנרדמו לפני כמה שנים הגיעו להפגנה וחיפשו את מר"צ, את השמאל של פעם, ולא מצאו. אבל לפחות הגענו. זה צעד ראשון.

3. בין הצועדים אתמול היו קבוצה של מטאליסטים רוסים, שהגיעו לעשות פרובוקציות. הם נשאו שלטים באנגלית ורוסית, שבהם היה כתוב דברים כמו "I belive in bla bla bla", "What the hell am I doing here", ו"We'll stab for peace". הדבר המצחיק הוא, שלקח לי חצי שעה להבין שהם בעצם פרובוקטורים. חובבי מטאל נוטים לקחת את עצמם מאוד ברצינות, ולכן כשהחברה' האלה החליטו (משום מה) שמה שהם צריכים לעשות זה לצעוד כמו כולם רק עם שלטים מבלבלים, זה בדיוק מה שהם עשו. הם לא צעקו, הם לא התווכחו – פשוט צעדו, ולכן כנראה תרמו לשלושת האלפים/חמשת האלפים/עשרים אלף האיש שהגיעו. אם יש דבר שאפשר לסמוך עליו בעולם זה מטאליסטים שלוקחים את עצמם ברצינות.

4. עד שאחותי נעצרה בשיח' ג'ראח, מעולם לא הרגשתי את הצד השני של החוק. כשהגענו לשחרר אותה ממגרש הרוסים, לפני כמה חודשים, ראינו את מבטי השטמה של השוטרים, שלא היו מוכנים להתייחס בכלל לקיומה הפיזי של אמא שלי, ובוודאי לא לענות לשאלות בסיסיות שלה. נכון, אמיל גרינצוויג נרצח לפני כמעט שלושים שנה, אבל אני אישית מעולם לא הרגשתי סכנה בהפגנות. מעולם לא הרגשתי בזמן הפגנה כאילו כולם – מפגיני נגד, אנשים אקראיים מהרחוב, ואולי אפילו השוטרים מסביב, יכולים פתאום להוות לי סיכון. אתמול היתה תחושה כזאת באוויר, עוד לפני שניסו להרביץ לאורי אבנרי (אלוהים אדירים, האיש בן 87!).

5. חלק גדול מהאשמה הוא של השמאל הישראל, או בשמו האחר "הילד שצעק זאב". מרוב הפעמים שבהם, כשלא היה להם כוח להשקיע בנימוק משכנע, שלפו אנשים את הביטויים "פאשיסט",  "גזען" או "אפרטהייד", הגענו למצב שבו אין להם כבר שום אפקט התרעה. ועכשיו הפשיזם מגיע באמת. הסממן הראשון והחשוב שלו, ה-Enabler לכל השאר היא הרטוריקה המתפשטת של "אם אתה לא חושב כמונו אתה האויב". אבל עכשיו קריאות "הפשיזם לא יעבור" כבר לא מזיזות לאף אחד שום דבר. בעודנו צועדים, התבדחנו שמצלמים ומתייגים אותנו – "אם תרצו" או המשטרה או השב"כ. מעניין כמה רחוקה הבדיחה הזאת.

6. אבל למה לעצור שם. יכול להיות שרטוריקת ה"בגידה" של כל מי שלא מסכים עם המיינסטרים תצליח כל כך, שיאמצו אותה גם בסקטור הפרטי. אתה לא טס אל-על כי משתינים עלייך בכל מה שנוגע לתחזוקת המטוס? בוגד. מעדיף לאכול במסעדה סינית של סינים במקום ברשת נודלס כחול לבן? בוגד. אופה את הלחם שלך לבד? תן לי לנחש – קיבלת את המתכון מארדואן בעצמו. התייצב מחר בבקשה במשרד הנאמנות לשם רישום ומעקב.

7. ואחרי כל זה, אין אסקפיזם טהור, מתוק, משובח יותר מ-The Court Jester, עם דני קיי. גם שם הרודן נופל בסוף.

12 מחשבות על “בגידה ולחם

  1. שונרא הגיב:

    קודם כל, תודה לאחותך. בפעם הבאה, תביאו עו"ד למגרש הרוסים (זה עוזר.)

    אחר כך, לדעתי אלה לא היו קריאות זאב. כל השנים יש הידרדרות, אף אחד לא עצר אותה למרות אזהרות נכוחות, מה שהזהרנו (גם אני) הגיע. לא ברור לי איך תעצרו. אני כבר לא בקטע.

    ה-Court Jester אכן מופלא. The vessel with the pestle, eh? ילדי הצדיקו את קיומם כשהם איפשרו לי להראות להם סרטים כאלה וגם צחקו (וציטטו). (קצת נחת שיהיה, אה?)

    ולגבי לחם: טוב שהצטרפת! (נכון שקל? והרבה יותר טעים כשהוא ישר מהתנור?)

  2. א הגיב:

    חוק החמישה מגיע מספרו של מייקל פולן In defense of food. הספרים והתורות שלו מאוד פופולרים כאן בחוף המערבי בקרב קליפורנים ש"בישול אימהי" בשבילם היה הזמנה של מנת הבית באפלבי'ז. יש לי תקווה (כנראה אשליה) שהבישול הביתי בישראל לא יעלם כ"כ מהר, ו(עוד) אחד מהדברים שמשמחים אותי באקב"ן הוא הנסיון לשמר פשטות בלי להפוך לפונדמנטליסטים. זה ניסוי מעניין. כמובן שאסור לשכוח לקנות מאפה מדי פעם ב"גן עדן".

    אה, ו-http://www.haagen-dazs.com/products/five.aspx

  3. אם ה"שמאל של פעם" יתעורר, זה לא יעזור. כמו שזה לא עזר פעם.

    גם לי יש תחושה של התדרדרות בזמן האחרון, אבל אני נוטה להאמין שהפתרון הוא לשנות כיוון, לכיוון קוראים: פופליזם של "השמאל הלאומי"(נכון, מרגיש כמו עבודה של קופירייטרים עם כל הקריצות הנכונות, אבל ככה זה). אם לא יתבלו, אם כבר עסקנו באוכל, את המסר השמאלני הקלאסי בקצת פטריוטיזם הוא לא יתפוס. ולעיתים בצדק ( ובהקשר הזה – אני חושב שגדי טאוב בהחלט מסכם את זה יפה פה:http://www.gaditaub.com/hblog/?p=631).

    יש משהו עגום (ופאתטי) בזה שהרוב (סתום, פאסיבי ומשולל מודעות ככל שיהיה) מאמץ היום את הפתרונות של לפני 20 שנה של ה"סמאל הבזוי" (ותוך כדי כך מדחיק את התזוזה שלו עצמו לכיוון שלהם). 20 שנה בוזבזו. אבל מצד שני, זה אומר שהגרעין הקשה שמתנגד לכיוון הזה הוא מיעוט שאיבד את האחיזה ברב.

  4. תזה -> אנטיתזה -> סינתזה.
    אם לא היה שלום עכשיו לפני שלושים שנה, לא היה עכשיו ליכוד שיסכים לשתי מדינות לשני עמים. בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, למי שלא זוכר, עוד דיברו בליכוד על מדינה דו-לאומית.

    את המסר השמאלני המתון לא צריך לתבל בפטריוטיות, הוא מכיל אותה כבסיס. אני רוצה מדינת רווחה מתוקנת, עם צביון יהודי, שלא שולטת על עם זר. איפה חוסר הפטריוטיות כאן?

  5. דיאלקטיקה זה נחמד, אבל לא בטוח ששווה את הזמן שמבזבזים על התהליך. לכן, נדמה לי, שכדאי לדאוג שהפעם לא ידרשו 30 שנה עד שננסה את הכיוון ההפוך (בפרט שכבר ניסינו את האלטרנטיבה).

    אני לא חושב שהגישה של השמאל היא חסרת פטריוטיות. אני חושב שחסר מאמץ "שיווקי" מתאים, ספין אם תרצה.

    הצעד הנכון לגבי סוגיית השטחים, למשל, הוא גם צודק, גם מוסרי וגם מועיל לישראל (מבחינת קיומה כמדינה). השאלה היא איזה פן מודגש – לחלק מהאישים בשמאל יש נטייה להדגיש כמה חשוב להיות מוסרי לשם המוסריות. שוב, זה לא בעייתי – אבל זו לא הדרך להשיג קולות.

    טאוב מצטט את ההבחנה של מקס בין פוליטיקה של מצפון (שנועדה לגרום למחזיק בעמדה להרגיש טוב עם עצמו) לבין פוליטקה של תוצאות (שנועדה בראש ובראשונה להביא לשינוי, בהתאם לעקרונותיה). התחושה שלי שבשנים האחרונות, העיסוק היה התבצרות במצפון ולא טרחו לנסות להבין איך מצליחים לגרום לשינוי. תנועה פוליטית שמגיע ל3 מנדטים מחד, אבל שהצעדים שהאג'נדה שלה מכתיבה הם כמעט בקונזנצוס מאידך, צריכה לשאול את עצמה איפה היא טעתה.

    בתרגום לכאן ולעכשיו, זה אומר שצריך להדגיש את צבעי הכחול-לבן באג'נדה השמאלנית, ולתת פחות "זמן אוויר" לטיעוני מוסר אוניברסאלי. אולי נרגיש עם עצמנו פחות נקיים (אבל מוסריים באותה מידה), אבל ככה זה בפוליטיקיה.

  6. יעל הגיב:

    בקשר לפשיזם הישראלי נראה לי שכבר אין לי מה להגיד, פרט לכך שחשוב שנמצא דרך לממש את חובתנו להביע את עמדתנו.

    בקשר ללחם, לעומת זאת, התברר לי שאף על פי שטעיתי בהעתקת המתכון הסופר-פשוט הזה והוספתי פי שלושה שמרים מהכמות הדרושה, עדיין יצא לחם טעים להפליא. מחכה כבר לניסיון שני.

  7. דוד, גם עכשיו מדברים בימין על מדינה דו לאומית – לפני שבועיים משה ארנס קרא להעניק אזרחות ישראלית לפלסטינים.

    ממשלת ביבי-ברק-ליברמן-ישי עושה כל שביכולתה כדי להפוך את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי. מה שיבוא במקום הוא במקרה הטוב מדינה דו לאומית ובמקרה הפחות טוב אני לא רוצה לחשוב בכלל.

  8. אמיתי, אני לא יודע אם שאלת ה"יעיל" נאמרה בכעס או תוכחה, אבל יכול להיות שלא הבנת למה התכוונתי. אני לא חושב שהשמאל הישראלי עשה לעצמו שירות דוב כשהפגין וצעק פאשיזם, אלא שנעשה הרבה פעמים, בעיקר בוויכוחים/דיאלוג, שימוש אינפלציוני במושג "פאשיזם" ובהאשמות דומות, ולכן המושג איבד את הרתעה שהיתה לו פעם.

  9. יעל הגיב:

    לדעתי מושג הפאשיזם איבד את ההרתעה שהיתה לו כי אנשים נוטים לו יותר, ולא כי שמעו אותו יותר מדי.
    סיפרתי לך כבר על ההרצאה שלי על חינוך דמוקרטי שבסופה אמרה לי סטודנטית צעירה שהדיקטטורה היא שיטת ממשל שלא זוכה להערכה הראויה לה, לא?
    ישראל היא מדינה עם מאפיינים לאומניים ביותר ומיליטריסטיים להבהיל, והמילה פשיזם לא נראית לאנשים איום אלא סתם מילה לא יפה לתאר את עצמם.
    כמו שאפריקאים לא שונאים אפריקאים אלא את המילה כושי, ככה ישראלים לא אוהבים את המילה פשיסט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s