ההפנייה של אוהד לקרוא את מייקל פולן באה לי בזמן טוב. נואשתי מדיאטה, והייתי צריך כיוון חדש. הדיאטה שנואשתי ממנה היא דיאטת מונטיניאק, שלפני שנתיים עזרה לי לרזות כחמש-עשרה קילו ממשקלי בקלות, ובימים אלה התגלתה כסבל צרוף ללא תוצאות.
מייקל פולן הוא לא דיאטן. הוא עיתונאי, מאוד אמריקאי-ליברלי-משכיל. 
העבודה המונומנטלית ביותר שלו היא "The Omnivore's Dilemma" (בעברית: דילמת השפע, מודן 2009) שבה הוא מנסה להתחקות אחרי השורשים של 5 ארוחות שהוא אוכל – מארוחת מקדונלדס, ועד ארוחה שמורכבת כולה ממצרכים שלוקטו או ניצודו. אבל באיזשהו מקום, דווקא In defense of food, הפחות יומרני, מחדד נקודה שהרגשתי כבר זמן רב, וחוויתי בפרץ הדיאטה האחרון: גוף האדם, ובמיוחד כל מה שנוגע לתזונה, הוא מיסתורין גמור, ואף אחד לא יודע עליו כלום.
לפני כמה זמן עשיתי ניסוי: לקחתי טבלית ריטלין, והכנסתי אותה לתוך ספרו של ל. רון האברד, "הסיינטולוגיה", מתוך נסיון לראות אם הם יבטלו אחד את השני. לצערי הרב זה לא קרה, אבל יש לי תחושה שאם ניקח את כל ספרי הדיאטה שיצאו, נגיד, בשלושים השנה האחרונות, ונצמיד אותם ביחד, הם יבטלו אחד את השני בלי בעיה. כל ספר נכתב על ידי רופא מכובד יותר, מומחה גדול יותר ממשנהו, וכל ספר סותר את כל הספרים האחרים. מילא אם היה זה מקרה ההיבריס הרגיל של "המדע של היום טוב מהמדע המגוכח של אתמול", אבל הספרים האלה יוצאים במקביל אחד לשני. מייקל פולן מדבר על איך, בשנות החמישים, אוכל הוחלף ב"ערכים תזונתיים", אידיאולוגיה כמעט דתית, שתחתיה אפשר לשים מדבקות כמו "בריא ללב" על צ'יטוס, כי הוא טוגן בשמן קנולה, ולבלבל את הצרכן. אידיאולוגיות כמעט דתיות צריכות גיבורים ואויבים, ולכן מדי פעם מלהקים רכיב תזונה אחר (בשנות השמונים: שומן. בשנות האלפיים: פחממות) בתפקיד הנבל, ורכיב אחר את תפקיד הגיבור. ואז מחליפים בניהם, כמו בפרק רע של 24.
ספרי הדיאטה הסותרים הם לא בטעות. הם בכוונה. המטרה היא לגרום לאנשים להרגיש שאין להם שום דבר אמיתי או אינטיליגנטי שהם יכולים לעשות או להגיד בקשר לאוכל שלהם, כי הוא הרי לא "אוכל" (שזה דבר של בני אדם), אלא "תזונה" (שזה דבר של מדענים). עזבו את העובדה שגם המחקרים ה"מדעיים" הכי מקיפים לגבי תזונה הם… איך נאמר, מדע רע, שממומן הרבה פעמים על ידי גורמים אינטרסנטיים. המטרה היא לשמור את ההמונים בבורות, 
ובמקרה שיש להם עוד מסורות תרבותיות לגבי אוכל, לנתק אותם מהם כמה שיותר מהר, ולהעביר אותם לנאורות התזונתית הנכונה והרווחית.
אני לא חסיד גדול של תיאוריות קונספירציה, אבל זו של פולן, קונספירטיבית יותר או פחות, משכנעת. העניין הוא, שבמובן מסויים היא רק קצה המזלג.
המסר המרכזי שעולה מ"דילמת השפע" של פולן, וגם מ"לאכול חיות" של ג'ונתן ספרן פויר (שמתגורר, כך מסתבר, בנווה צדק בחודשיים וחצי האחרונים), היא שהבעיה היא לא, בסופו של דבר, אכילת הבשר, או אכילת כל דבר. הבעיה היא שייצור מזון הפך להיות מערכת תעשייתית תאגידית, שהאינטרס העליון שלה הוא עשיית רווחים על ידי ייצור מזון זול ככל הניתן, תוך זריקת זין אטומית על בריאותינו המיידית (של אלה שאוכלים את ה"אוכל" הזה), ושל בריאותנו העקיפה (זיהום הסביבה ברמות בלתי נתפסות). ממה שעולה בספרים של שניהם (ספרן-פויר מוטה ורגשי יותר, פולן עיתונאי יותר), ייצור בשר בצורה תעשייתית הוא זה שמזיין (לא, לא מזין) את הסביבה ואותנו יותר מכל דבר אחר בעולם, בערך. מה שמדכא עוד יותר זה שגם ספרן-פויר וגם פולן מספקים אלטרנטיבות שפויות לכל העסק הזה – מציגים לנו מגדלים שמתייחסים לחיות בכבוד, משיגים בשר נהדר, ותוך כדי חיים בהרמוניה עם הסביבה. האלטרנטיבות הנ"ל רק מדגישות יותר את גודל הזין שאנחנו מקבלים מהחקלאות התאגידית.
אני אמשיך עם עולם ייצור הבשר, למרות שהדברים יכולה להיות נכונים לכל מפעל או תאגיד גדול. אבל חכו שנייה. המרמיט כתב פעם שאחד האינטרסים של המדינה נגד ליגליזציה של סמים קלים, הוא העובדה שחלק כל כך גדול מאזרחיה מוגדר בעצם כפושע, ולכן מעדיף לא להרים קולו נגד עוולות המשטר, כי הוא יודע שאם יבואו אליו עם צו חיפוש, יש סיכוי שהוא יסתבך בצרות. זה נשמע משכנע, אבל בדרגת קונספירציה אחת מעל זו שאני מרגיש נוח איתה. לי יש משהו יותר הזוי: כל הסיפורים שסיפרו לכם אי פעם, נועדו לאפשר ל"מגדלי הבשר" להמשיך לזהם.
אם נסתכל על מפעל הסיפורים הגדול בעולם, הוליווד, נראה שרוב רובם של הסיפורים המסופרים-לעיתים-תכופות (קרי, שוברי קופות), משמרים תבנית נראטיבית בסיסית: הגיבור נתקל בבעיה, ונאלץ לעשות דברים, עד שהבעיה נפתרת, וכולם שמחים. רגע, אני שומע מהשורות האחוריות: זה נכון גם לגבי האודיסיאה, וגם לגבי אוואטר, אז מה הקטע עם המפעלים המזהמים?
כי כל סיפור הוליוודי כזה, נגמר תמיד בזה שהגיבור מנצח את הרשע. איש אחד, הגיבור, עושה את מה שהוא צריך לעשות, ואז בסוף מנצח (לרוב במכות), איש בודד אחר, הרשע. ובכך הסדר מוחזר לעולמנו. הוליווד, וחלק גדול מ-
הסיפורים שסיפרו לנו, מכוונים את הפתרון של הבעיה למשהו אישי – אם רק מישהו אחד יתאמץ מספיק, גיבור אחד, הוא יוכל להשיב את הסדר על כנו. אני זוכר את האכזבה שחשתי שבסוף "משימה בלתי אפשרית 3", JJ Abrahms התעקש לסיים בבסצינת מכות בין טום קרוז ובין פיליפ סימור הופמן. הדמות הנהדרת של הופמן היתה מרושעת, אלימה, מפחידה אפילו, אבל כל כולה היתה מעולם ה"מאסטרמיינד",המושך בחוטים, לא זה שמתלכלך במכות. לא משנה – בהוליווד סרט הוא לא סרט אם האקדח לא יורה במערכה האחרונה.
וכאן האשליה הגדולה, המשתקת. כי בעולם האמיתי, לצערנו, אין דברים כאלה. אין מבצעים בודדים שיכולים לגרום למפעלים להפסיק לזהם. אין בוס גדול בסוף השלב שאחרי שמנצחים אותו אז פתאום תעשיית הבשר האמריקאית מפסיקה לדחוף אנטיביוטיקה לחזירים ולהאכיל פרות בחלבון מן החי שמגיע מחתולים וכלבים נטושים, או ליצור אלפי בריכות חרא של 11 דונם ובעומק של 10 מטר וכו' וכו' וכו'.
אנשים קוראים את הנתונים הללו, או אחרים שמסעירים אותם, ומרגישים שהם צריכים לעשות משהו. הם מחפשים Quest לצאת אליו, הם מחפשים את הרשע להלחם בו. הם לא מוצאים, מושכים בכתפיים, וממשיכים בחייהם. כי בראש התאגיד לא באמת יושב בוס רשע עם חתול לבן שאחרי שהוא יפול מהחלון הסדר ישוב על כנו. כי להלחם ברשע, לצאת מהגנה למאבק, כפי שסנדי אוהב, לא יהפוך באמת לסרט מעניין.
שינוי, כל שינוי, הוא תהליך ארוך, סיזיפי, שבו, עד כמה מדכא שזה, ההשפעה האינדיבידואלית שלנו היא קטנה, גם אם נצעק חזק ונהיה אקטיביסטים. היא דורשת לפעמים שינוי בהתנהגות (נגיד, לאכול פחות בשר, או לקנות רק דברים שיוצרו בכבוד, ואם הם יקרים אז להסתפק בפחות מהם), שהוא מבאס ולא הירואי במיוחד. הכמיהה לקליימקס שנטועה אצל כולנו היא אחד מהטריקים המבריקים שהמערכת הקפיטליסטית נטעה בנו כדי לשמור על עצמה משינוי. הטריק הטוב ביותר שהשטן אי פעם ביצע לא היה לשכנע את העולם שהוא לא קיים, אלא שאפשר לנצח אותו רק במעשי גבורה המלווים בקרשנדו פסקולי.
זה לא אומר שלא צריך להמשיך. זה אומר שצריך להבין שגם לתרומה קטנה, אישית, יש משמעות. שהגבורה האמיתית הם חיי היום יום, שהמלחמה האמיתית היא שוחקת, נגד אויב חזק מאיתנו, שיודע לשחק בנו הייטב. ושבסוף ננצח.
קורות ממלכת עילם 
פוסט נהדר, אפילו בלי הלינק באמצע.
קולע מאוד מה שכתבת על הוליווד, ויש לי עוד תוספת קטנה: ברוב הסרטים האלה, אם לא כולם, איכשהו יוצא בסוף ש*המערכת* מתפקדת כמו שצריך – הבעיה היא רק עם אינדיבידואל סורר אחד שהתברג בעמדת כוח. שזה גם שקר נוח מאוד לאותה מערכת.
והנה פוסט על קונספירציה ודיסאינפורמציה מתוך הבלוג "תיקון עולם", שקראתי ממש במקביל לפוסט שלך ונראה לי רלוונטי לעילא:
http://tikunolamblog.wordpress.com/2010/06/13/%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%91%D7%9C-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%A3-%D7%90%D7%99-%D7%94%D7%A8%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%AA%D7%99-%D7%A0%D7%A1%D7%91%D7%9C%D7%AA-%D7%A9/
"דרגות הקונספירציה" שאני "מרגיש נוח איתן" לא קבועות, אבל נמצאות במגמת עלייה מתמדת. אם לפני 15 שנה עוד גיחכתי כשקראתי בHigh Times איך הסי.איי.איי הציף את הייט-אשבורי בהרואין כדי לחסל את ההיפים, היום זה נראה לי הרבה יותר מתקבל על הדעת. אני גם לא פוסל על הסף את הטענה שהפלרת המים היא כסת"ח של התעשיות המזהמות נגד תביעות על נזקי זיהום. ראיתי יותר מדי ראיות חותכות לתיאוריות "הזויות" מכדי להמעיט במידת הציניות שההגמוניה מוכנה לנקוט כדי לשמר את שליטתה.
בשורה התחתונה, מי שניזון מתקשורת המיינסטרים מקבל מושג מאוד מעוות על מה שקורה. יש לנו עסק עם קואליציה של שקרנים רבי עוצמה ושלובי אינטרסים, המשולש הנבזי של הון-שלטון-תקשורת. כתבתי על זה יותר בפירוט פעם:
http://mermit.mind-fucking.com/sold-out-wholesale/
בזמן שאני מעכלת את הפוסט המרתק האחרון, אני רוצה להוסיף אקסקורסוס קטן על הוליווד:
בסרטים אמריקאיים, לא משנה על מה העלילה, הנושא הוא תמיד אחד: המשפחה.
הבעל חוזר לאשתו, מציל את ילדיו, משלים עם הוריו, מתאחד עם אחיו האבוד או כל משבר אחר שנפתר יחד עם האפיזודה ההיא של הצלת העולם וכל השאר. אם תמצא סרט מיינסטרים אמריקאי אחד שאינו כזה – ספר לי עליו.
(עדיין מעכלת את הפוסט האחרון. נדמה לי שיש לי משהו להגיד עליו חוץ מ "איזה כיף שאני טבעונית"…)
הו יעל, לזה קוראים הרמה להנחתה.
ביקשת, קיבלת.
קודם כל, כן יש "מבצעים בודדים". נדירים, אבל קיימים. מקדונלנדס יכולים להכחיש עד מחרתיים, אבל פתאום, בבת אחת, אחרי הסרט "לאכול בגדול", הם שינו את התפריטים שלהם, גם מבחינת תכולה, וגם מבחינת הצגה של מידע. זה קרה.
(נכון, יהיו כאלו שיטענו שהסרט הצליח רק כי הצייטגייסט הסכים, אבל אלו טענות שלא ניתנות לבחינה רצינית.)
ובאשר ל-"ספרי הדיאטה הסותרים הם לא בטעות. הם בכוונה. המטרה היא לגרום לאנשים להרגיש שאין להם שום דבר אמיתי או אינטיליגנטי שהם יכולים לעשות או להגיד בקשר לאוכל שלהם", בוודאי התכוונת לומר משהו אחר. לא יתכן שהתכוונת לרמוז שדוקטור אטקינס ומירי לא-חסה עשו את כל שעשו כדי לבלבל אותך. בטח היתה להם מטרה קצת אחרת. איכשהו, תיאוריות קונספירציה נוטות להתעלם מבני אדם. מהאמונות שלהם, מהרצונות שלהם, מהמטרות שלהם. כל אינדיבידואל עדיין מקבל את החלטותיו באופן עצמאי, לפחות בעולם שאני מכיר.
וזה לא רק מוגבל לשינוי, כמובן. כל האתוס הזה של "כל אחד יכול", "אם רק תרצה תצליח" – כל הפרופגנדה הקפיטליסטית שאומרת שאפשר לעלות מאשפתות לגדולה אם רק תתאמץ מספיק – בעצם באה להצדיק את פירוק הסולידאריות החברתית. כולנו אינדיבידואליסטים, כולנו פוטנציאל להיות גיבורים, וכולנו בעצם עבדים של המערכת.
מרגוליס: לפני הפרופגנדה הקפיטליסטית, כן היתה סולידריות חברתית?
אני חייב לציין בתור חובב נלהב של מכניקות משחק וכל מה שקשור בהן: בחיים אתה זה שבוחר את המשחק שבו אתה משחק. תמיד תהיה, בנוסף על זה, גם כלי במשחקים של אנשים אחרים. נסה להשקיע מחשבה וכוונה בבחירת המשחק שאתה משחק בו. המשחק הקונספירטיבי מפתה לאינטלגנט האינדבידואליסט, אבל יש בו תגמול מוראלי מאד נמוך. המערכת, עד כמה שהיא מעכלת אותנו ויורקת בצד השני, עובדת בגדול לטובתנו. כן, יש אינספור גורמים שמנסים למקסם רווחים על חשבון איכות החיים שלנו, כן, רוב המידע שהמערכת מפיצה הוא מוטה במקרה הטוב, אבל מעבר לרמה הבריאה של חשדנות בסיסית לא מועיל להתעמק בזה יותר מידי. דע את המטרות שלך, קבע לך סדרי עדיפויות, ולאורם תוכל קבל את ההחלטות שלך על בסיס מה שנראה לך נכון.
אמיר – לא הבנתי את הקשר בין תחילת התשובה לסופה. המערכת עובדת לטובתנו? פרט ונמק.
אסף – הקונספירציות שאני מאמין בהם הם יותר של ההיסטוריונים וחוקרי התרבות (והפמיניסטיות), ופחות של "הפרוטוקולים של זקני ציון". עד כמה שזה נשמע גילמני להגיד, אז מפרסמי ספרי הדיאטה עובדים עם שיח מסוים שמעצב את החשיבה שלהם, וכשמנתחים את השיח הזה ולמי הוא תורם, רואים שהוא תורם לאוו דווקא לאזרח הקטן, אלא יותר לאזרח ה"גדול". מכאן ועד חתולים לבנים וכו' – ראה הפוסט המקורי.
אה, ו-fast food nation, או supersize me, וכו' – נכון, כל הכבוד, אבל אפילו שם לא היה קתרזיס כמו בסרטים הוליוודים.
ברור שלא היה קטרזיס – לא היתה כוונה לשנות. לא היה מסע צלב.
לפחות בנוגע ללאכול בגדול, אותו ראיתי – היה בחור עם רעיון חביב וזול לסרט תיעודי. אני לא מאמין שהוא האמין ולו לרגע שתהיה לו הצלחה כזאת. גם קופתית וגם פוליטית. אני לא מאמין שהוא אפילו העז לנסות.
אה, וזה שלאנשים יש תבניות חשיבה, זה לא קונספירציה. זה בני אדם.
ופתאום זה הכה בי – החיפוש אחר קנוניות הוא בדיוק כמו הטיית היד החמה. Hot Hand Bias.
כמו שאנחנו נוטים להאמין שכשכדורסלן קולע ארבעה או חמישה סלים ברצף, הרי זה כי הוא בשוונג, והסיכוי שיקלע עוד בהמשך גבוה, כך אנחנו נוטים לחפש חוקיות מאחורי הקלעים. לא יתכן הרי שהכל במקרה, נכון? אנשים מחפשים תבניות. מחפשים הגיון בעולם שמחוץ לנו. וזה בסדר, כי חיפוש התבניות עוזר לנו לשרוד. אבל מדי פעם המנגנונים הללו מגזימים קצת, ואז אנחנו רואים צורות בעננים, בתולות קדושות בטוסטים, וקנוניה המאחדת את כל מי שכתב על דיאטה, רק כי יש לכולם מאפיינים משותפים (כן. הם כתבו על דיאטה. ברור שיהיו מאפיינים משותפים).
ואז אנחנו נשארים עם תיאוריה יפה, יפה מכדי שנוכל לוותר עליה. כמו התת-מודע של פרויד, השפה המעצבת חשיבה של ספיר וורף, או שפע של פרכות מרהיבות אחרות. ואז גם נכנסת אחת ההטיות האחרות של כהנמן ג'ו וחבורתו – הטיית האישוש. לא משנה אילו ראיות יועלו, נראה רק את מה שבמקרה מתאים לתיאוריה היפה שיצרנו.
כי ככה זה עם בני אדם. יש לנו תבניות חשיבה.
אסף, רק כי אתה פרנואיד, לא אומר שלא רודפים אחרייך…
אבל ברצינות – ברור שהאנושות מנסה למצוא דפוסים ולייחס משמעות לדברים משחר ראשיתה. ע"ע אסטרולוגיה או ניחוש בכבדים. מצד שני, היכולת שלנו לזהות דפוסים לפעמים… עובדת. טרנדים קיימים – טרנדים אינטלקטואלים, באופנה, באוכל. היכולת לזהות את הטרנדים הללו, גם אם בדיעבד, היא עבודתו של החוקר/היסטוריון/סוציולוג וכו'. אם אתה מתעקש לשים את הטרנדים באותו סל עם קריאה בכבד, אתה זורק לפח חלק גדול מתחומי המחקר והמדע. ה"נשארנו עם תיאוריה יפה" – כי כאן זה בלוג, ולא הספר של פולן, ולכן לא היה לי את ה-100 עמודים שהוא מקדיש להוכיח את התזה שלו.
עכשיו, לטרנדים יש גורמים וסיבות. יכול להיות שמה שמבדיל בין חובבי קונספירציות ובין היסטוריונים הוא העניין האישי. ההיסטוריון מסתכל על הגורמים לטרנד כזה או אחר ורואה מנגנונים מורכבים של כלכלה/שיח/פוליטיקה/גיאוגרפיה/וכו'. הקונספירטור יסתכל על הטרנד או האירוע, ועשוי לראות גורמים דומים או זהים למה שההיסטוריון יראה, אבל ילהק בתפקיד גם נבל – ה-CIA, או זקני ציון וכו'.
אני לא חושב שמה שכתבתי על הוליווד הוא באמת קונספירציה, שישבו הבמאים והתסריטאים לארוחת ערב בלודג' של המילארדרים ושכולם זממו ביחד ועישנו סיגרים קובניים. אני כן חושב שה-meme שעליו דיברתי עוזר מאוד לתעשייה לשמר את המצב כפי שהוא, ולכן קל לו יותר להשתכפל.
אה, ולגבי היד החמה: זה ממש לא התחום שלי, אבל יש גם את זה.
לגבי מה שכתב מרגוליס, העניין הוא פשוט מאד. אם העקרון השולט הוא 'אם תתאמץ תצליח' אז אין לעניים שום זכות להתמרמר ואין לעשירים שום סיבה להרגיש לא נוח בעושר שלהם. הרי העשיר הגיע לאן שהגיע בזכות וכך גם העני. אם העני היה באמת באמת מתאמץ הוא היה היום במקומו של העשיר ואם העשיר לא היה ראוי לכספו הוא בוודאי היה מתרושש מזמן. ואני לא קומוניסט (טוב, אולי קצת) ואין לי כרגע חלופה לשיטה הקפיטליסטית, אני רק לא מבלבל בין המציאות לאידאלים, זה שמישהו עשיר בסך הכל אומר שהיה לו מזל, בין אם נולד עשיר ובין עם עשה את כספו בעבודה קשה, יצירתיות ויוזמה – מישהו אחר עם אותן תכונות בדיוק לא הצליח כל כך משום מה, אולי זו צריכה להיות חלוקת המעמדות האמיתית , בעלי המזל לעומת חסרי המזל.
הבעיה עם מה שכתב מרגוליס הוא שהצד השני של המטבע היא הסרת האחריות של אדם על חייו. מזל וגורל הם קרובי משפחה הרי (מצד האמא), ואם באמת מה שקובע את חייו הוא הגורל, אנשים יכולים להגיד "טוב, למה לי לעשות משהו, אם הכל במילא מן אללה".
עדו: ואיך מה שאמר קשור לסולידריות, ולפירוקה של זאת?
נדמה לי שזה היה ברונו באטלהיים שטען שהאגדות אינן חשובות מפני שהן מלמדות אותנו על קיומם של ענקים. הן חשובות מפני שהן מלמדות אותנו שאת הענקים אפשר לנצח. לפני האתוס הקפיטליסטי, מרבית האנשים לא האמינו שניתן לנצח את הענק. מרגע ובאו האגדות הקפיטליסטיות (שהן ברובן אגדות, כמובן), אז לאנשים יש על מה לחלום. יש להם לאן לשאוף. ואז יש יותר סיכוי שאנשים ינסו לנצח את הענק. כי הם יאמינו שהדבר אפשרי.
והמצחיק הוא שכל האידאולוגיות הפוסט-קפיטליסטיות לא היו נולדות אלמלא אותן אגדות. אם כולם היו מאמינים שלא ניתן לנצח את הענק, ושאם מישהו נולד בבוץ, שם הוא גם ימות, לא היו יכולות להווצר האידאולוגיות המתנגדות לקפיטליזם.
אה, ואם לא היה ברור, אני לא מאמין שפעם כן היתה סולידריות חברתית. בוודאי לא יותר מאשר יש היום. ואם כך, את מה אפשר לפרק?
לא חוכמה. ג'יימס בונד הוא בריטי.
עדיין מחכה.
ומעכלת.
וכן – לפני הקפיטליזם היתה יותר סולידרית חברתית. רוצה סימוכין?
בונד אינו אמריקאי…
ומעבר לזה, כמה שאני לומד יותר כלכלה, תקשורת, היסטוריה וביקורת, כך יותר קל לי לקבל תיאוריות קונספירציה כלכליות בנוסח מה שתיאר עילם, והמרמיט. עצוב.
יעל: לא דיברנו על המוצא של הגיבור, אלא על המוצא של הסרט. סרטי ג'יימס בונד הם קולנוע אמריקאי (MGM) :-). ובלי קשר לאסף, אשמח לסימוכין.
אסף: הבנתי שאתה לא רוצה לתת את האימייל האמיתי שלך, אבל עשה לי טובה – תהיה עקבי, כי אחרת המערכת לא מזהה אותך, ואני צריך לאשר אותך כל פעם מחדש…
אה, סליחה. הכוונה לא היתה להטריד.
אני פשוט נודד ממחשב למחשב, ומאתר ג'יבריש כל פעם מחדש.
אני אפילו לא באמת מנסה להסתיר את זהותי, ואם זה יעזור במשהו, אין לי בעיה לשלוח לך פינג מכתובת אמיתית וחיה. פשוט הקטע של לספר לאתר מה הכתובת שלי… אותי חינכו שלא מוסרים לזרים כתובת, ואתרי אינטרנט הם "זרים".
דוד: "כמה שאני לומד יותר כלכלה, תקשורת, היסטוריה וביקורת"…
במידה מסויימת, זאת הבעיה האופנה בימינו במדעים שמנסים לתאר את החברה היא לא להסביר אותה, אלא להסביר למה היא פגומה. במיוחד זה בולט, כמובן, ב"ביקורת", שאם הם לא יגידו איפה כולנו מחורבנים, אז על מה הם יפרסמו מאמרים?
יעל: כשאת באה ואומרת על משהו שהוא תמיד נכון, את בהכרח טועה.
כמובן, כל סרט ניתן לאלץ להתאים לתבנית. אם אציע את "האביר האפל" כסרט שלא מדבר על משפחה, ניתן יהיה לטעון שאבדן המשפחה הוא הוא שיצר את איש העטלף. אבל זה ברקע. לא על זה הסרט.
וזה בסך הכל רק אחד משוברי הקופות הגדולים של השנים האחרונות.
ומה בדבר נניח סרטי חניבעל לקטר? שתיקת הכבשים, וחניבעל? ניתן לטעון כמובן שנוצר שם תא משפחתי חליפי, אבל לא על זה הסרט. באמת.
ומה עם סרטי טום ריפלי? המשחק של ריפלי, והכשרון של מר ריפלי?
ואם מאט דיימון, מה בדבר סרטי ג'ייסון בורן? כן אחד הסרטים התחיל בזה שרצחו את רעיתו. אבל זה רק מניע עלילתי, לא ציר תמטי.
הבנתי מה היתה התחושה שהתעוררה בי בזמן שכתבת בנוגע להבדל בין תזונה לאוכל.
כבר שנים מוצאים בחנויות "טבע" בעיקר קופסאות פלסטיק עם גלולות של "תוספי מזון" – הדבר הכי פחות טבעי בעולם בערך.
זה מצחיק, לאכול גלולות מזינות כמו בסרט ברזיל, במקום לאכול אוכל. לא?
אז למה צריך את התוספים האלה? כמובן, כי המזון הבסיסי שלנו הוא זבל בלתי מזין, שקשה לקרוא לו אוכל בכלל. תעשיית התוספים היא עוד אחד מאלפי הדברים המלאכותיים שמאפשרים לאנושות המערבית להמשיך להתקיים בסתירה פנימית אקוטית. וזה, כמו שטל כתב, אחד מאותם "סיפורים שנועדו לאפשר למגדלי הבשר להמשיך לזהם".
אנחנו מעדיפים לא להסתכל על הצדדים המכוערים של התרבות שלנו: הניצול, האכזריות, הזיהום חסר האחריות, ההנדסה הגנטית, הפגיעה במגוון הביולוגי, הפגיעה בבריאות והפגיעה באיכות החיים והסולידריות החברתית. כשהכל תלוי אחד בשני – סגנון העבודה, הבילוי, המתנות, חיי החברה, האוכל, הנסיעות וכו' – עדיף להעלים עין. אחרת נצטרך לשנות את חיינו מהקצה אל הקצה.
והאמת היא, כמובן, שעלינו לשנות את חיינו מהקצה אל הקצה.
אף אחת לא אוהבת להיות מתחסדת או תמהונית, וזה מה שקורה למי שמשתדל להקפיד על סחר הוגן, אורגני, טבעוני, אקולוגי, ביתי, עבודת יד, עבודה מקומית, כלכלה חברתית, חמלה רחבה, יחסי אנוש של פנים-אל-פנים וסולידריות חברתית.
ובקשר לסרטים – ברור שלא *כל* סרט אמריקאי הוא כזה. זאת היתה אמירה מתריסה בלבד. אבל תודו שזאת תמה מרכזית, לא? בכל מקרה, זאת היתה סתם הערת צד אידיוטית. זה לא מה שחשוב.
בקשר לסימוכין על הקשר בין סולידריות לקפיטליזם:
ראשית, לא קשה למצוא כאלה סימוכין, כי הרי העיקרון הקפיטליסטי מציב את היחיד ורווחיו לפני היחסים החברתיים ורווחת הציבור, והקפיטליזם המודרני הוא תאגידי ורב-לאומי, מבוסס על ניצול עובדים במדינות עניות ושובר איגודים סדרתי שמציב את החוזה האישי וחשאיות השכר החודשי על מזבח הפולחן הקפיטליסטי. בתנאים כאלה, איך תיתכן סולידריות?
שנית, יש לי כמה מאמרים על המהפכה התעשייתית ועל עיור והחברה הכפרית שעוסקים ממש בזה, מאמר מעניין על פרברים והאתוס האמריקאי ומאמר על "self-made men" בחברה האמריקאית – שניהם מאירים את הנקודה הזאת בדיוק באור מעניין; וגם כמה מחקרים יפים ועצובים על כניסת הכלכלה המערבית למדינות "מתפתחות" וההשפעה של מדיניות קרן המטבע על המרקם החברתי שם. יש אפילו סרט של הביביסי שמתאר את התהליך הזה, נדמה לי שקוראים לו "ללמוד מלדאק".
אבל לצערי ארזתי את רוב החומר האקדמי שלי לבוידעם ממש לפני שבועיים, אז ייקח לי זמן למצוא סימוכין רשמיים.
מבטיחה להשתדל ולחפש.
י
ואחרי שכתבתי כל כך הרבה
אני חייבת להגיד שאני דוקא לא מאמינה בתפיסה של קונספירציה, אלא בגישה של חומסקי לעניין, הגורסת שכאשר לגופים חזקים יש אינטרסים משותפים, הם דואגים להזיז את הדברים לפי רצונם גם בלי ועידה חשאית של זקני ציון.
האם חומסקי גם מסביר איך עובדת היד הנעלמה הזאת?