לילה לבן, בוקר סוד

לפני כשנה ניגנו בפארק הירקון את הרקוויאם של ורדי, בניצוחו של דניאל ברנבוים. מאחר ואני מחבב את היצירה הזאת מאוד, החלטנו ללכת – אני, ליאת ואבא שלי. אבא שלי הגיע לפנינו, ושמר לנו מקומות. אנחנו נדחסנו לתוך אוטובוס, זרמנו עם המוני האדם, וכשהגענו, כבר היה צפוף מכדי להגיע לאבי המסכן, שכמעט הלך מכות אם מישהו שניסה לגזול את המקום שלנו.

מהרגע שהגעתי לשם, הבנתי שעשינו טעות. אם לא הייתי שם עם ליאת, הייתי מסתובב והולך. אני איש חברתי ואוהב אדם, אבל אני לא מסוגל לסבול אירועים צפופים, רועשים, דחוקים וחמים. בילוי במועדון הוא מבחינתי סבל צרוף. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני אוהב להיות במקומות בהם אני יכול לשמוע את עצמי וחברי מדברים. יכול להיות שזה קשור לאיזשהו משהו אמנויות-לחימה-מרחב-אישי-מינימלי, אבל אירועים גדולים מכניסים אותי לסטרס. אחרי ביקור או שתיים בטעם העיר, הבנתי שאם יש מסעדה שאני מעוניין לאכול בה, אני מעדיף לשלם את המחיר המלא ולחוות אותה כמו שצריך, ולא להדחק עם כל עם ישראל כדי לקבל גרסת כאילו שלה על צלחת חד פעמית.

ולכן, לא עלה על דעתי בכלל ללכת לאירועי הלילה הלבן של תל אביב. זה לא נעשה מסנוביות בסגנון "אוף, שוב ההמונים מראשון לציון יציפו את העיר שלי?". לא – אני בטוח שהיו שם אירועים יפים, וזה יפה שחוגגים פה בתל אביב. אם רק אפשר לעשות את זה רחוק ממני בבקשה.

ייתכן והיו אנשים שלקחו את הכותרת "לילה לבן" ברצינות יתרה. זה התחיל בביטוי לתופעה מסוכנת, השילוב הקטלני של נערים משועממים בחופש הגדול, והוובזלות. כבר אתמול נשמעו נערות הוובזלות בלילה. לדעתי עלינו להלחם באש באש, ולטפטפ שמועה לאגף המודיעין של יחידת "עוז", שהוובזולות הן סממן אתני של עובדים זרים בלתי חוקים, סוג של מחאה נגד כל מה שיחידת "עוז" מסמנת, ולתת לטבע לעשות את שלו. הגל השני של שומרי הלובן היה ברסלב-מוביל קטלני, ב-02:00 בלילה, שהסיבה היחידה שכל נוסעיו עדיין חיים היא שאני לא מחזיק בבית שוטגאן. אני חייב להודות שגם כשהמרעישים העירו אותי, לא קצפתי ולא התעצבנתי, כהרגלי. עצם העובדה שהם בחוץ, בלילה הלבן, ואני בביתי לא בלילה הלבן מילאה אותי באושר מספיק כדי לחזור חיש מהר לתנומה מתוקה, ולא להתעורר מכעס.

הבוקר, לעומת זאת, היה אחרת, תל אביב לא פחות, ומענג להפליא. אורי קציר, מ"אפלטון", הזמין את קוראיו לסיור בתל אביב בעקבות חסמב"ה. וכך מצאתי את עצמי ברבע לתשע לפנות בוקר בדיזנגוף פינת ז'בוטינסקי, שמח לראות שוב את כרמל (ואת דיידה, הכלב הבלוגר העברי הראשון), ולהכיר אישית את אורי, אורן ורועי (שמסתבר שאנחנו מכירים כבר 15 שנה…).

סיפרתי לאורי איך כילד בן 7 בלונדון, הורי החליטו שאני צריך לקרוא קלאסיקות עבריות, ודאגו לספק לי קילוגרמים של ספרי חסמב"ה, דני-דין, במקביל לכס"ח, ג'ינג'י ושאר גיבורי גלילה-רון-פדר (בלי עמית). מסתבר שהחסמב"ה האחרון יצא ב-1994 (!), ושהסדרה כולה יצאה לאורך כ-44 שנה (!!). הסיור התחיל ליד תחנת המשטרה בצפון דיזנגוף (מוקד מבצע החילוץ ההירואי של הספר הראשון של חסמב"ה), ונמשך סביב מקורות ההשראה של יגאל מוסינזון, אתרים מובילים בספרים (כולל, כמובן, המערה החשמלית), וכלל קריצות צד לפנינות תל אביביות ספרותיות נוספות (רחוב ארנון והבית הכחול). אורי התגלה כמדריך מושלם – רהוט, מעניין, ידען ברמה מטרידה, שאהבת הנושא ניכרת בו. אני גר בתל אביב כ-8 שנים. ליאת מתחלחלת כל פעם שאני אומר לה שאני רוצה לגדל כאן את ילדי (כאן או על הירח, אבל עדיף כאן – ילדים חזקים הם ילדים שיודעים לנשום פיח), אבל אני באמת אוהב את העיר הזאת. מסתבר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד עליה, על ההיסטוריה שלה, ופינות חמד ופלא שמוקפות ב-SEP Field. הידעתם, למשל, שליד מלון הילטון יש בית קברות מוסלמי עתיק?

תמיד כשאנשים נוסעים ללונדון ושואלים אותי מה לעשות אני ממליץ להם להרשם לאיזה Walk – על ג'ק המרטש, למשל. והנה, פתאום יש לנו גם אחד כזה משלנו. תודה רבה, אורי.

11 מחשבות על “לילה לבן, בוקר סוד

  1. פוסט מעניין, ומעורר הזדהות.
    אני דווקא נהניתי מחלק ניכר מהלילה הלבן, אבל זה בגלל שהרבה יותר קל להנות מאירועים המוניים כשאתה מנגן בהם. ניגנתי ג'אז מסורתי במסיבה חינמית בבאר קטן והמון אנשים באו, האזינו, רקדו ריקודי סווינג מרהיבים ואף הצטרפו לנגינה. לא היה מקום לכל הריקודים בפנים וחלק מהרקדנים רקדו ברחוב עם טייפים שהביאו מהבית…
    נגינה עם הרכב אחר בדירה תל-אביבית התבטלה בגלל מתחים עם השכנים, והתחלתי לצעוד הביתה עם זוג חברים ברחובות העמוסים, שתחושה של פריקת עול הולכת וגוברת עלתה בהם. אנשים שברו בקבוקים, השליכו לכלוך על הרצפה ואפילו התחילו מכות מדי פעם, מה שגרם לי לתהות לאן המצב היה מתדרדר אם אירוע כזה היה נמשך כמה ימים.
    בשלב מסוים עצרנו לאכול. ישבנו על המדרכה, בתוך כל הבלגן, וחשבתי שהעובדה שאני יכול לשבת בנינוחות בתוך הסיטואציה המלחיצה הזאת מראה לי כמה אני מרגיש בבית כאן. יש מעט מאוד מקומות בהם הייתי יכול להרגיש כך.

    בקשר לבית הקברות המוסלמי, אני מכיר אותו, ואף סופר לי שמורה לטבע שהכרתי בזקנתו ועכשיו כבר נפטר הלך לפני עשרות שנים עם תלמידיו ואסף משם עצמות כדי לבנות שלד לבית הספר(!!!). 

  2. איזו דרך מוזרה לראות דברים!

    ליד בית קברות מוסלמי שמו הציונים המג'נונים בית מלון.

    ומה שאודי סיפר? תודה, מוסיפה לתיעוד פשעי הציונים.

    • מסתבר שהנושא היווה סערה די גדולה – קאדי מסויים נתן את אישורו לדבר, ולא כולם קיבלו את זה בעין יפה (go figure!). ולגבי פשעי הציונים – נראה לי שידייך עמוסות גם ככה בלי לערום עליהם אגדות אורבניות 😛

  3. נהנתי לקרוא . זה נכון, אירועי הלילה הלבן יש בהם מההמוניות. רצינו ללכת להומאז' לכוורת באוזן ולא היה לנו סיכוי להיכנס. זאת כשאני פוקדת את המקום כמעט אחת לשבוע בימי חמישי ואין שם יותר משניים שלושה עשרות של אנשים .

    ההופעות המוקדמות בכיכר ביאליק היו נפלאות – שמחתי לגלות שבמוזיקה שחורה התכוונו המארגנים פחות להיפ הופ ויותר למקצבים אפריקניים . היתה הופעה מצויית של Idan K . אני מניחה שאחר כך היה גם היפ הופ .

    אני כן בעד היציאה לרחוב . זה משהו שאתה רואה בעיקר בלילה המסויים הזה.

  4. ש' הגיב:

    אודי – אם היית מההרכב שניגן ב-Etta – היה פשוט קסום!
    ככה דימיינתי Jazz Venues בניו-יורק. והנה התגשם לו אחד, ממש כאן בתל אביב.
    תודה על אחד הערבים המופלאים יותר שיצא לי לחוות בעיר – מוזיקת סווינג קצבית וכיפית בכיכובם של טובה, קלרינט ובנגו', כשלצליליהם רוקדים רקדני סווינג, חלקם בתלבושות תקופתיות והכל בפאב פצפון, כשעל המדרכות מסתופפים עוברי אורח שמוקסמים מכל ה-awesomeness שמתרחש בפנים.
    אה. ואם בכלל ניגנת במקום אחר – אז אני בטוחה שהיה קסום לא פחות אלא שלא הייתי שם 🙂
    ובנוסף לכל – ד"ש חם לטליה.

    ואשר לשליט ממלכת עילם שאינני יודעת איך לאיית את כינויו Kedorlaomer בעברית – גם אני כמעט וויתרתי על כל ההמוניות הזו. אבל כנראה שהחוכמה בארועים כאלו היא להקפיד להשאר בשוליים, אם אפשר.

  5. אהבתי מאוד את סדרת הספרים, אבל במרחק השנים, למרות הנוסטלגיה, יש בה משהו סטריאוטיפי, סקסיסטי (יחסי הכוחות בין הבנים לבנות) ואפילו קצת גזעני ומתנשא(מה עם מנשה התימני בימים אלה?). נכון שזה היה חלק מאותה תקופה אבל בכל זאת
    אבל נהניתי לקרוא אותך,

  6. איתמר – ברווווור – חסמב"ה היתה הכי גזענית ופאשיסטית. דווקא לא יודע אם סקסיסטית הייתי מצמיד לה – בכל זאת תמר סגנית חסמב"ה היתה דמות נערצת וחזקה, גם אם שלומית היתה קצת נאפסית. נראה דווקא שמוסינזון ניסה לעשות משהו לגבי אינטרגציה (מנשה התימני, כדוגמא, אבל לא רק – ירון זהבי, למשל, גר צפון אבל לומד בבית ספר בדרום העיר…).
    בכל מקרה – זה היה סיור נוסטלגי וכיף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s