בדיעבד, אני לא ממש סגור על איך זה התחיל. נראה לי שהפעם הראשונה היתה כשיצאנו לשתות, אני וירון, כמה חודשים אחרי המעבר דירה. זה התחיל במקומות מהוגנים שמוכרים טפאס וקאווה, ולקראת 2 בלילה מצאנו את עצמנו במקום כזה שיושבים בו רק גברים, וששותים בו רק גולדסטאר וג'וני אדום. ניסיתי, בנאום ארוך, שתוי ומגומגם, להסביר לירון איזה כיף זה לגור לבד, איך אין אף אחד שמשאיר כלים בכיור, איך אין אף אחד שגומר את המים החמים, ואיך אין אף אחד ששותה את כל החלב, ומשאיר את הקרטון הריק-מלבד-כמה-טיפות במקרר. בקיצור, התבכיינתי על איזה כיף זה לא לגור עם איתמר.

“תבין, הוא נראה בנאדם נחמד והכל, אבל בפנים הוא פשוט חרא טהור. לא איכפת לו מאף אחד, לא איכפת לו מכלום. מבחינתו שתטבע.”.

“תקשיב, גבר, אני לא מבין איך לא הגעת איתו למכות?”

זה כמעט קרה פעם אחת, אבל אני לא באמת הטיפוס של מכות.

“עזובב… אני אוהב נקמה קרה."

“וקלישאית."

זה היה שקר, כמובן. בחיים של לא נקמתי באף אחד, אבל מי לא אוהב לחשוב על עצמו בתור דון קורליאון קטן? דידינו החוצה, וירון נפרד ממני לשלום בחיבוק גברי. מה קרה אחרי החיבוק הזה אני זוכר רק כפריימים קופצניים וגדולים. מה שאני כן יודע זה שכשהמצלמה התייצבה, אני הייתי מול המקרר בתוך הדירה שלי לשעבר, בדירה הנוכחית של איתמר והשותף המסכן שהחליף אותי. מצאתי את עצמי שותה קרטון שלם של חלב, בשלוקים גדולים, יונק מההברגה של הפקק עד שנשארו רק כמה טיפות, ואז, בשקט בשקט, פותח את המקרר ומחזיר את הקרטון לשם.

זו היתה הפעם הראשונה, וכך נולדו להם דוקטור אורן ומיסטר מילק. שלוש פעמים בשבוע אני פורץ, כמו חתול חרישי, ומלקק את החלב. מדי פעם אני גם מלכלך כלים וזורק לכיור, משאיר ברז דולף חרישי. מסתבר שנקמה היא אכן משקה שמומלץ להגיש קר.