נקמה (2)

תשע וחצי בלילה, המדרכה של דרך רוקח, קצת אחרי הלונה פארק. משמאל נווה אביבים מנצנצת באורות דמויי קיבוץ, והתאורה הצהבהבה מאירה אבא וילד. האבא בתחילת שנות הארבעים לחייו, לובש גופייה ומכנסיים קצרים. הילד נוסע בג'יפ צעצוע נטען. שניהם צועדים על שביל האופניים. המדרכה שוממה – מדי רבע שעה עובר רוכב אופניים מכוסה לייקרה ונחוש מבט, ונאלץ לזגזג ברגע האחרון כדי לא לפגוע בשניהם.

מאתיים מטר לפניהם עוצרת מכונית. ניסאן מיקרה קטנה, עם מדבקות של חברת השכרת רכב עליה. למי שמסתכל עלי מבחוץ אני בטח נראה כמו עוד קלישאת הייטק. לא גדול ולא קטן, רזה למדי, משקפיים. בגדים הגיוניים, בגזרה רחבה וגבוהה. אני מחנה את האטו באדום לבן. מדי פעם עוברת מכונית בשישים קמ"ש. בשעות היום יכול להיות שהיו צופרים לי, אבל התנועה דלילה והכביש רחב.

גל החום פוגע בי ברגע שאני יוצא מהמכונית הממוזגת. המשקפיים מתמלאות באדים, החולצה המכופתרת מרגישה טיפ טיפה חונקת, למרות הגופייה מתחתיה. אני נשען על האוטו, מחכה בחוסר סבלנות, מרגיש את הפרפרים בבטן, את זרם האדרנלין. מדי פעם נוגע בכיסים, רק כדי לוודא שכל מה שאמור להיות שם אכן נמצא שם, שהרגע הזה לא ילך לאיבוד בגלל ששוב שכחתי משהו בבית.

הם עוברים, הגופייה וג'יפ הצעצוע, ואני צועד קדימה.

חן?”

הגופייה נעצרת לשניה. האוזניים מזדקפות, והוא מסתכל עלי.

חן כהן?”

עוד לפני שהוא עונה, הראש שלו עושה את ה"כן" הקטן הזה, הלא מודע, שאנשים עושים כשהם מאשרים או מסכימים למשהו.

וואלה, כןאני, אנחנו…”

הוא מרים את הגבות, במחווה האוניברסלית של "יו איזו פאדיחה, אני לא זוכר מי אתה…”.

גבי, גבי דרור” הטון שלי רוקד כמו ילד מתבגר, אבל אני מנסה לשמור אותו גברי ובוגר.

גבי?”

ח' 4? חטיבת הביניים קציר ברחובות?”

הילד שלו עושה מסביבנו רונדלים עם הג'יפ. ילד בן 6 ככה, קטן, אבל מספיק גדול בשביל הצרכים שלי.

אני מחכה עד שאני רואה את הניצוץ הקטן של זכרון, את החיוך הקטן שעולה לו בפה, ואז אני שולף את המיכל. הסרתי את הניצרה עוד קודם.

גבי דרוראיזה קטע א…”

הוא לא מסיים את המשפט. אני לוקח חצי צעד קדימה, כמו שתרגלתי בבית, לוחץ על הנצרה של תרסיס הפלפל, ולא משחרר. זרם כתוםאדום עף לו ישר לעיניים. האפקט מדהים. למרות שראיתי את זה כמה פעמים בסרטונים ביוטיוב, לא ציפיתי שזה יעבוד ככה. עוד לפני שהוא מתחיל לבכות או לצעוק, הוא קודם כל קורס לרצפה.

הוא שוכב שם, מכסה את הפנים שלו בידיים וצורח.

יא בנזונה, יא מאנייק, יא חתיכת חרא קטן" פה נגמר לו החמצן, והוא פוצח בסדרה של השתעלויות ויבבות. הגופייה שלו נמרחת על האספלט, והוא מתפתל על הרצפה. הג'יפ בדיוק סיים עוד סיבוב, ועוצר. הילד יורד ממנו, מסתכל על אבא שלו.

אבא? אבא? אבא?”

אבא עסוק בלבכות, והילד מצטרף אליו.

זהו. זה הרגע שלי. על זה התאמנתי במלון, מול הראי. אני קצת מצטער שלא הבאתי את זה מודפס. הוא הרי לא היה שם לב, אבל בסדר.

אני מאמין גדול בזה שאנשים צריכים לקבל את מה שמגיע להם, חן כהן."

יא מאנייק בנזונה אני לא מא…”

הדבר המדהים הוא שאתה אפילו לא זכרת אותי!” הקול שלי עולה, אני צועק. זה לא היה חלק מהנאום המתוכנן, אבל זה בסדר. מותר לי גם לאלתר.

שנים, שנים חשבתי, חן, איך להחזיר לך. על כל מה שעשית לי בשלוש שנים האלה בחטיבה. על כל כאפה, על כל השפלה, על כל קללה. הבעיה שלך, חן, זה שאתה שכחת, אבל יש אנשים אחרים שזוכרים.”

אני לא עומד בפיתוי. אני יודע שזה לא היה בתוכנית שלי, אבל אני בועט לו בבטן. זה מרגיש מוזר, וגם לא נראה שזה משפיע עליו יותר מדי. הילד שלו פשוט יושב שם, ממרר בבכי, ומסתכל על אבא שלו.

לפרק אותך במכות זה לא הסגנון שלי, ובנינו, רק היית יוצא מזה מחוזק. חשבתי המון המון זמן, חן, על איך אני נותן לך משהו שישאר איתך כל החיים, כמו שנתת לי. אז הנה.

אני מתכופף, מוציא את הטלפון שלו מהכיס, ומחזיק אותו ביד.

אני הולך לזרוק את הטלפון שלך עכשיו לביוב, חן. לפי החישובים שלי, יש לך פה לפחות עשרים דקות, אולי אפילו חצי שעה, עד שמישהו ימצא אותך. ובחצי שעה הזאת הילד שלך יקבל את המתנה שלי. יהיו לו עשרים דקות שבהם הוא יראה איך אבא שלו בוכה, מתפתל מכאבים, צורח, ואף אחד לא עוזר לו. איך אבא שלו חלש, חסר אונים, לא יכול לעשות כלום, אפילו כשיורד לו דם מהאף.”

אני דורך לו על האף. זה קשה יותר ממה שנדמה, כי היד שלו סביב העיניים, אבל בסוף שומעים קנאק עדין שכזה, ומתחיל לרדת לו קצת דם. הילד מפסיק לבכות ופשוט בוהה באבא שלו.

יהיה בסדר, שון, אל תדאג", חן מסנן מבעד לדמעות שלו.

אני מתקרב אליו, ולוחש לו באוזן "ברור שיהיה בסדר. אין כמו ילד עם טראומה לכל החיים.”

ודופק לחן כהן שפריץ אחרון של נקמה לפרצוף.

7 מחשבות על “נקמה (2)

  1. יש משהו קצת מפחיד בלפרסם סיפור "רע" או "קשה" בבלוג אישי שלך. לחלק מהאנשים קשה להפריד בין הסיפור ובין המספר, ומתחילים להסתכל עלייך מוזר כשאתה שולף דברים מהכיס…

  2. רז הגיב:

    העניין הוא לא איפה הכותב ואיפה המספר, העניין הוא שהפוסטים האלו דוחים. אין בהם חידוש מבחינה ספרותית, ואין בהם משהו אחר שהוא מספיק חזק כדי שיפצה על הגועל שבהם. חבל.

    • כשאתה אומר "הפוסטים האלה", למה אתה מתכוון? לפוסט הזה ולסיפור הקודם? ולגבי חידוש, חזק וספרותי – תקשיב – זה הבלוג שלי. אם בא לי לפרסם בו תרגילי כתיבה, כך אעשה. יכול להיות שהם לא טובים במיוחד, יכול להיות שהם לא לטעמך. אותי זה מעניין.

  3. מה שמעניין אותי זה המעבר מסיפור נקמה מחוייך ומאוד מודע לעצמו (הגיבור) ולגיחוך שבו אל סיפור אלים בצורה קיצונית. ובמובן הזה המעבר הזה גם מאוד מפתיע ומוסיף המון.
    חוצמזה – זה כתוב היטב.

  4. יעל הגיב:

    לא יודעת, טל.
    אני יודעת שבסיפורים קצרים הגיבורים לא תמיד עוברים איזה תהליך של שינוי, אבל כאן לא ברור מה מצדיק את הטינה הנוראית הזאת ואת האלימות המבחילה.
    איזה מין בן אדם מתכנן כזאת נקמה איומה בבריון מהחטיבה? מה קרה שם, ומה קרה לו שהפך אותו לכזה מין טיפוס פתטי ומסוכן שנוקם ככה?
    אל תגיד לי "סוף פתוח" או "מקום לדמיון של הקורא". באמת חסר לי כאן משהו שיצדיק את החוויה הלא נעימה שעברתי עכשיו… (-;

  5. יעל, אני חושב שרובנו חווינו סוג כזה או אחר של התעללות, באם בחטיבה או בתיכון. ורובנו עברנו את זה בשלום, התגברנו על זה, וזה לא ממש חלק מהותי בחיים שלנו. סקרן אותי לראות מה יקרה אם מישהו לא היה עובר את התהליך הזה כמונו, אלא נשאר דווקא שם, בכאב ובהשפלה.

    ולגבי החוויה הלא נעימה – אני מתנצל. את מוזמנת לשמוע את דורי בן זאב שר עם שפם. אולי זה ימתיק לך את החוויה :-).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s