החל מיולי 2001 ועד לפני שנה בערך, הייתי פעיל מאוד במערכת הפורומים של תפוז. התחלתי בפורום אודיו וקולנוע ביתי, שהיה אחד מהמדרדרים הגדולים שלי לאודיופיליה, והמשכתי בפורום אומנויות לחימה, שבסופו של דבר גם הייתי ממנהליו. לאורך כל התקופה הזאת, היה לי יוזר אחד: גוטמן האפור. כינוי וותיק שלי. בצבא עדיין מדי פעם אנשים קוראים לי "גוטמן האפור" (בניגוד לסתם "גוטמן", שהוא שמי המלא והרשמי בצבא). פורומים אינטרנטים הם מרחב מרתק מבחינה חברתית. לכל פורום יש חוקים, חלקם כתובים וחלקם פחות. יש את המשתמשים המעצבנים יותר והמעצבנים פחות. וכמעט לכל פורום יכול להיות "טרול" – מישהו שנמצא בפורום רק כדי לעצבן, להרגיז. הוא לא באמת שם כדי לשכנע אותך שצריך להרוג את כל הערבים או שכבלים ב-1500 דולר למטר נשמעים יותר טוב, או שוואלה-טודו-קונג-פו-דו היא השיטה האולטימטיבית שמנצחת את כולם. אלה רק הכלים שלו. המטרה שלו היא לקבל תשומת לב, לעשות בלאגן. To be a punk.

פורום אומנויות לחימה, ספציפית, הוא גם ה-watering hole של כל קהילת אומנויות הלחימה בישראל. הקהילה הנ"ל היא כל כך רכלנית ומלאה באינטריגות פנימיות שהיית מצפה שהיא תהיה מאוכלסת בפולניות קשישות, ולא באמני לחימה קשוחים, אבל זה המצב. כולם קוראים את הפורום, החל מהמורה המתחיל ועד המסטר המסוקס. ובמיוחד קוראים אותו אלא שטוענים שהם לא. וכשאתה חלק מהקהילה הזאת, ויש לך את הפלטפורמה הזאת, הפיתוי לעשות בה שימוש אנונימי על מנת לעקוץ את היריבים, או להכנס באלה שעיצבנו אותך, הוא עצום.

עכשיו אמור להיות הקטע שבו אני מסביר איך אני הייתי בסדר, ולמעולם בכל שנותי שם בפורום לא עקצתי אף אחד, איך תמיד נשארתי נאמן לרוח הבודו, הייתי אדיב ומכובד לכולם, והעברתי זקנות את הכביש. זה, כמובן יהיה שקר מופרך. עקצתי ודקרתי, התנשאתי והוכחתי. אבל תמיד בשמי שלי. אם אתה לא מספיק גבר כדי להגיד משהו, בפומבי, שידעו שזה אתה, ולקחת אחריות על זה, אז אל תגיד אותו. אמרתי לאנשים דברים נוראים שם בפורום – איימתי בתלונות במשטרה, באישפוזים כפויים, אמרתי לאנשים בפנים שאני חושב שהם שקרנים, שהשיטה שהם מלמדים היא פיקציה שהם המציאו, ולא שיטת נינג'ה אבודה או אמנות הלחימה המקורית של בני ישראל. ותמיד בתור גוטמן האפור.

ובגלל זה, כשטרישי סיפרה לי על הרעל שהיא נאלצת להתמודד איתו, הייתי חייב לכתוב. קיצור העניינים: לטרישי (שאותה אני מכיר רק אינטרנטית) נמאס כששמוק בשם יינון משהו כתב לה בפייסבוק את השורה הלירית "רוצה זיון", ופירסמה את פרטיו בבלוג שלה. הטוקבקים לפוסט שלה ולכתבה שאיזכרה אותו בוואלה שנה אחרי, היו מלאות בארס, וזעקו חמס: "אווטינג, איך את מעיזה". אז קודם כל, לא היה שם שום אווטינג. הבחור פנה אליה בשמו המלא, וזכותה החוקית לפרסם אותו הלאה. דבר שני, הלוואי שאותו בחור היה תובע את טרישי, כפי שהטוקבקיסטים מפנטזים. על מה בדיוק? הרי היא לא המציאה שום דבר. אבל עזבו – אני לא משפטן.

לפני כמה שנים אכלתי ארוחת ערב עם אבא שלי בבית קפה ליד הבימה. המלצר היה *מאוד* הומו, ומאוד התחיל איתי. אני לא בקטע של גברים, אבל גם לא הומופוב. לא שיתפתי פעולה, אבל זה לא ממש הפריע לו: זה היה מאוד מעניין לראות איך זה להיות בצד השני. איך לזה להרגיש את הליטופים ה"מקריים" על היד, את הפלישה למרחב הפרטי, את המבט ה-"המממ, מה הייתי עושה לך אם היתה לי רבע שעה פנויה ובקבוק של רוטב טריקאי-שומשום". זה גם היה מצחיק שאבא שלי לא שם לב לכלום. זה לא הפריע לי, אבל זה בהחלט נתן לי להרגיש מה נשים מרגישות… כל רגע מהחיים שלהן בערך. זה מפסיק להיות משעשע אחרי חצי שעה, אבל אז לנשים יש עוד 219144 וחצי. רוב כותבי הטוקבקים המתלהמים שייכים למגזרים השולטים. הם לא באמת מאמינים שיש אנשים שהם לא הם, ובטח שלא הלכו אפילו רבע שעה בנעליהם.

יינון, השמוק שהציע לטרישי זיון, נכשל במבחן הציווי הקטגורי של קאנט. אם הוא היה מרגיש שמה שכתב היה בסדר, לא היתה לו בעיה לקחת אחריות על זה, ושזה יתפרסם. אבל יינון לא חשב שהוא צריך להתחשב באחרים, או לקחת אחריות על ההתבטאויות שלו. יינון היה בטוח שהאינטרנט יגן עליו, עד שהוא גילה שמה שמגרש הכי טוב את המפלצות שמתחת למיטה, זה אור שמש.