הרהורים על מסורת

זה מאוד פשוט. הגוף שלנו לא נועד לחיות בסביבה שבה אנחנו חיים, או יותר נכון, הסביבה שבה אנחנו חיים הוא הפנטזיה האולטימטיבית שהגוף שלנו לא חלם אפילו שאי פעם נגיע אליה, ולכן אנחנו לא מצליחים להתמודד. במקור, כשרק ירדנו מהעצים, אז דברים כמו שומן או מלח או סוכר היו נדירים בטירוף, ולכן אם כבר מצאנו כאלה, אז בבקשה לאכול כמה שרק אפשר, כי אין סיכוי שאי פעם יהיה יותר מדי. רק שיש. ככה בנינו את המציאות התזונתית שלנו בשלושים-ארבעים השנים האחרונות. כאילו נתנו לילד בן 6 עם חיבה לממתקים לבנות את התפריט של חיינו, ולמרבה הפלא, לילדים בני 6 שמעצבים תפריטים יש אג'נדה מאוד פרטיקטלרית. וזה הורג אותנו.

מייקל פולן, שעליו היה לי קראש נוראי לפני כמה חודשים, מזכיר כל הזמן את מסורות האוכל של תרבויות העולם, שנעלמות – באם דרך רתימתם למערך המזון המהיר האמרקיאי, ובאם בגלל שהם ננטשות כי הם לא יכולות לעמוד מולו. פולן אוהב את המסורות האלה לא רק בגלל שהוא סמולני אפולגטי, אלא כי הוא מוצא בהם חוכמה רבה, ובצדק. המתכונים המסורתיים התפתחו לא רק מטעמי טעם וריח, אלא גם כי הם עושים שכל. את האורז אוכלים עם קטניות כי ככה מקבלים חלבון מלא. כשהקיץ מגיע לסופו בסיציליה כל הבית מכין שימורים מהעגבניות כי ככה נוכל לקבל ליקופן וויטמינים גם בימי החורף. הוא לא חוטא ברידיקציוניזם תזונתי, אבל הוא מראה שמדי פעם יש מחשבה מאחורי המסורת, גם אם היד שבוחשת בקדרה היא נעלמה.

בשבועות האחרונים, יצא לי להרהר הרבה בבלוג שלי. ככלל אני ממעט לעסוק במטא-בלוגיניג, מאחר ואני מרגיש שדברים כמו התנצלויות "אני יודע שלא כתבתי הרבה זמן אבל…" הם מעין ה-Jumping the shark של הרבה בלוגים. אבל אני חושב מחשבות אחרות לגמרי על הבלוג שלי. אני מת עליו. חשבתי על כמה אני נהנה לכתוב אותו, כמה אני נהנה מהאינטראקציה עם הקוראים שלי, וכמה אני גאה בתכנים שלו. תוך העדה מסיבית ואפולגטית-משהו על עיסתי, אני חושב שבשלוש וחצי השנים האחרונות כתבתי כמה טקסטים בני זונה כאן בבלוג: טקסטים עם רעיונות מעניינים, עם קישורים מקוריים, שכתובים יפה. אני יודע שאני לא הכי אובייקטיבי, אבל אני באמת חושב שמדובר בטקסטים טובים, שמחזיקים מעמד גם כמה שנים אחרי שהם נכתבו במקור. ובדיוק בגלל זה אני מתבעס. אני מבין שהפוסטים האלה לעולם לא יהיו חלק מהנצח. הם יהיו עוד ביטים בערימה ענקית של ביטים, טובה פחות וטובה יותר. מלבד ה-Stalker התורן המאוד מחמיא שמגיע פעם בחודש ומקדיש שעתיים לקרוא את כל הבלוג שלי (Thank you, stalker!), הסיכוי שיותר ממאה אנשים יקראו פוסט עבר טוב בבלוג שלי מהיום ועד שתגמר האינטרנט הוא נמוך מאוד.

ואני חושב לעצמי, ואולי זה לא אני? נגיד שהייתי כותב את אותה Heartbreaking work of staggering genius בבלוג, האם עדיין יותר מ-100 אנשים יקראו אותה אחרי שהיא תעבור לעמוד השני? או שאולי הגענו לתקרת הזכוכית?

מסורת היא פעמים רבות הדרך של התרבות שלנו להגיד לנו איך ראוי לדעתה לנהוג. איזה אוכל לאכול, אבל גם איזה ספרים לקרוא. הצורה שבה ספרים נכנסים ל"מסורת", באם זה מסורת דתית או מסורת אינטלקטואלית, היא לצבור הון תרבותי רלוונטי. היצירות שצברו מסה קריטית של הון תרבותי יתויגו כ"קלאסיות", וישרדו הלאה. אבל אני מנסה לחשוב על מקומות באינטרנט שיש להם הון תרבותי כזה, ולא מצליח. אין לנו קלסיקות באינטרנט – מקסימום דברים שאפשר לעשות מהם meme או רפרנס או נוסטלגיה. ויכול להיות שכמו שמסורות אוכל קורסות אל מול הג'אנק פוד, ככה גם בתוכן. האדם לא תוכנן לחיות בסביבה שבה יש כל כך הרבה תוכן, כל הזמן. ולכן המנגנונים המסורתיים של הון סימבולי מתפרקים.

כל מי שעבד קצת בעיתונות מקוונת יודע שבפרינט משלמים יותר. כמה יותר? במקרה הרע פי אינסוף, ובמקרה הרע-קצת-פחות, פי 3-10. תוכן שמגיע על עצים מתים עדיין נחשב בעיננו יותר, כי הוא כביכול עבר יותר תהליכים של וולידציה לפני שהוא הגיע אלינו: דפוס זה דבר יקר, אז אם מישהו הפעיל את זה בשביל החומר שאתה קורא עכשיו, זה כנראה שווה משהו. ספרים של מאיר שליו, או עמוס עוז או דוד גרוסמן צוברים להם הון סימבולי מכאן ועד ברלין, בין השאר בגלל שהם ספרים, שמודפסים על נייר.

כל מי שאכל פלאפל לאחרונה יודע כמה עניין הדפוס=איכות מינימלית מתחיל להשחק, אבל השאלה המעניינת היא לא האם מתישהו נשבור את ההתמכרות שלנו לנייר, אלא מה יקרה כשהנייר ימות, כשיהיה קינדל בכל בית, שדרכו נקרא גם את מאיר שליו וגם את הבלוג הזה. האם גם מאיר שליו ודוד גרוסמן יתקלו פתאום בתקרת הזכוכית של האינטרנט, או שאולי לי תהיה סוף סוף את ההזדמנות לפרוץ אותה?

5 מחשבות על “הרהורים על מסורת

  1. טל הגיב:

    השאלה היא האם הקינדל יצא לפני או אחרי שחגגת שלושים.
    אבל ברצינות, אני לא חושב שהפער בין עיתונות מודפסת לדיגיטלית הוא עניין שמצטמצם במהירות והוא נסגר משני הכיוונים. תוכן איכותי יותר, מכל הסוגים, מפורסם באינטרנט בזמן שתוכן גרוע יותר ויותר רואה דפוס.
    אני בטוח שהפער בין המשכורות בעיתונות המודפסת אל מול זו הדיגיטלית היה גבוה יותר לפני חמש שנים ואני בטוח שהוא יהיה משמעותי פחות, אם לא יעלם לחלוטין, בחמש השנים הבאות.

    אני חושב (או מקווה) שרובנו לא טיפשים ויודעים להעריך תוכן כתוב, גם אם הוא מודפס על עץ מת וגם אם הוא מוצג בטכנולוגיות שניצל-קוונטיות על מסך דיגיטלי.
    התוכן שלך איכותי ובגלל זה הוא אפילו נכנס ל-RSS שלי (שזה אגב כבוד גדול. תעודה תישלח בשבועות הקרובים). זה לא סותר ולמעשה לא קשור לשרידות החומרים האלו ולמספר האנשים שיקראו אותם.
    התוכן שלך כנראה לא ישרוד שנים רבות בדיוק כמו שרבים מהסיפורים, השירים והרעיונות הטובים ביותר נשכחו ונעלמו לחלוטין עם השנים. אני מניח שאלו שלא הופיעו בכתב שוב ושוב ושוב נעלמו כמעט תמיד לאחר כמה דורות או לפחות שובשו. קשה לי לראות דרך אחרת. בכל מקרה, זה לא קשור לאיכות התוכן.
    לגבי החשיפה לתוכן וחשיפה לתוכן ישן, זה לדעתי עניין טכני בלבד. אם הייתה "הוצאת בלוגים" (סטייל הוצאת ספרים) שהייתה דואגת לכך שהפוסטים שלך יופיעו בצמתי האינטרנט בכל מקום בארץ, יותר אנשים היו קוראים אותם.

  2. קאז הגיב:

    אני מת על איך שהפוסטים שלך הם כמו פרק בסימפסון. סצנת הפתיחה המובילה למעשה המביש תמיד מאוד שונה מנושא הפוסט עצמו וההתפתחות תמיד מפתיעה אותי
    גם הפעם.
    אני חושב שמה שבאמת יגרום לשינוי תפיסתי הוא האפשרות למסך אחורי בטבלטים או ובקינדלים.על מנת שאחרים ידעו מה אני קורא. האםד שקורא בתחתית ווירד או טיים מאזין , מתאר את עצמו לעצמו ולשאר הנוסעים ,באמעצות הכריכה. אני מאמין שזה יקרה בקרוב יחסית וישאיר למעשה את המצב על כנו :
    גרוסמן > עילם

  3. קאז – הרעיון של מסך אחורי לקינדל הוא די מבריק, אבל השאלה האם פונקציות בסגנון "אני שומע את שיר X" שמתממשקות להודעות סטטוס למיניהם לא ממלאות את הצורך הזה?

    טל – דבר ראשון, ככל שהזמן עובר הפער בין מה שמשלמים בפרינט ובאינטרנט גדל, בעיקר בגלל שיש מגמה כזאת לא לשלם כלום לאנשים שכותבים לאינטרנט. אם תקרא את התגובות (אצלי ואצל עידוק) לפוסט "זונה לא צריכה להיות יפה", תראה עד כמה המגמה נפוצה. אם הפער הזה יצטמצם, זה כנראה יהיה בגלל שיפסיקו לשלם גם בפרינט, לא כי יתחילו לשלם בדיגיטל.

    דבר שני, העניין הוא לא כמה קוראים אותך. כל פוסט של סת' גודווין קוראים יותר אנשים משקראו כל פרק של החטא ועונשו או ספרים של דיקנס, שהתפרסמו בהתחלה פרק פרק בעיתונים. אבל עדיין, אני בספק אם מישהו יקרא את הפוסט הזה בעוד עשר שנים, בעוד שאת דינקס יקראו גם בעוד מאה. יש מנגנונים שקובעים מה יהיה "קלאסיקה" ויכנס לנצח, ומשום מה הם לא עובדים על האינטרנט…

    מחכה לתעודה 🙂

  4. קאז הגיב:

    את הסטוטס שלך צריך לחפש, הרי הוא לא "כתוב לי על המצח" וחוץ מזה חשבתי מדברים על המילה הכתובה…
    את העטיפה של הניו יורקר שאתה מחזיק מול הפנים לא צריך לחפש ובלי מישים אתה מגדיר את עצמך דרכה. ממש כמו הספרים שיש לך בספריה על המדפים שדרכם אתה מתאר לאורחים מי אתה או מה רוצה שיחשבו עליך

  5. ואילו אני מאמין ש*יש* באינטרנט טקסטים שזוכים לאיזשהי קנוניזציה. הקומיקס xkcd למשל, מכיל לא מעט קטעים שהפכו לסוג של 'קאנון' באינטרנט. יש כמה ביקורות ישנות באתר 'עין הדג' שאנשים חוזרים אליהם שוב ושוב. ואני בטוח שיש עוד. כמו תמיד, מעטים זוכים להון הסימבולי הזה (וכמו תמיד, לאו דווקא הטובים ביותר) אבל אני באמת חושב שמוגזם לומר שאין דבר כזה באינטרנט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s