זה מאוד פשוט. הגוף שלנו לא נועד לחיות בסביבה שבה אנחנו חיים, או יותר נכון, הסביבה שבה אנחנו חיים הוא הפנטזיה האולטימטיבית שהגוף שלנו לא חלם אפילו שאי פעם נגיע אליה, ולכן אנחנו לא מצליחים להתמודד. במקור, כשרק ירדנו מהעצים, אז דברים כמו שומן או מלח או סוכר היו נדירים בטירוף, ולכן אם כבר מצאנו כאלה, אז בבקשה לאכול כמה שרק אפשר, כי אין סיכוי שאי פעם יהיה יותר מדי. רק שיש. ככה בנינו את המציאות התזונתית שלנו בשלושים-ארבעים השנים האחרונות. כאילו נתנו לילד בן 6 עם חיבה לממתקים לבנות את התפריט של חיינו, ולמרבה הפלא, לילדים בני 6 שמעצבים תפריטים יש אג'נדה מאוד פרטיקטלרית. וזה הורג אותנו.

מייקל פולן, שעליו היה לי קראש נוראי לפני כמה חודשים, מזכיר כל הזמן את מסורות האוכל של תרבויות העולם, שנעלמות – באם דרך רתימתם למערך המזון המהיר האמרקיאי, ובאם בגלל שהם ננטשות כי הם לא יכולות לעמוד מולו. פולן אוהב את המסורות האלה לא רק בגלל שהוא סמולני אפולגטי, אלא כי הוא מוצא בהם חוכמה רבה, ובצדק. המתכונים המסורתיים התפתחו לא רק מטעמי טעם וריח, אלא גם כי הם עושים שכל. את האורז אוכלים עם קטניות כי ככה מקבלים חלבון מלא. כשהקיץ מגיע לסופו בסיציליה כל הבית מכין שימורים מהעגבניות כי ככה נוכל לקבל ליקופן וויטמינים גם בימי החורף. הוא לא חוטא ברידיקציוניזם תזונתי, אבל הוא מראה שמדי פעם יש מחשבה מאחורי המסורת, גם אם היד שבוחשת בקדרה היא נעלמה.

בשבועות האחרונים, יצא לי להרהר הרבה בבלוג שלי. ככלל אני ממעט לעסוק במטא-בלוגיניג, מאחר ואני מרגיש שדברים כמו התנצלויות "אני יודע שלא כתבתי הרבה זמן אבל…" הם מעין ה-Jumping the shark של הרבה בלוגים. אבל אני חושב מחשבות אחרות לגמרי על הבלוג שלי. אני מת עליו. חשבתי על כמה אני נהנה לכתוב אותו, כמה אני נהנה מהאינטראקציה עם הקוראים שלי, וכמה אני גאה בתכנים שלו. תוך העדה מסיבית ואפולגטית-משהו על עיסתי, אני חושב שבשלוש וחצי השנים האחרונות כתבתי כמה טקסטים בני זונה כאן בבלוג: טקסטים עם רעיונות מעניינים, עם קישורים מקוריים, שכתובים יפה. אני יודע שאני לא הכי אובייקטיבי, אבל אני באמת חושב שמדובר בטקסטים טובים, שמחזיקים מעמד גם כמה שנים אחרי שהם נכתבו במקור. ובדיוק בגלל זה אני מתבעס. אני מבין שהפוסטים האלה לעולם לא יהיו חלק מהנצח. הם יהיו עוד ביטים בערימה ענקית של ביטים, טובה פחות וטובה יותר. מלבד ה-Stalker התורן המאוד מחמיא שמגיע פעם בחודש ומקדיש שעתיים לקרוא את כל הבלוג שלי (Thank you, stalker!), הסיכוי שיותר ממאה אנשים יקראו פוסט עבר טוב בבלוג שלי מהיום ועד שתגמר האינטרנט הוא נמוך מאוד.

ואני חושב לעצמי, ואולי זה לא אני? נגיד שהייתי כותב את אותה Heartbreaking work of staggering genius בבלוג, האם עדיין יותר מ-100 אנשים יקראו אותה אחרי שהיא תעבור לעמוד השני? או שאולי הגענו לתקרת הזכוכית?

מסורת היא פעמים רבות הדרך של התרבות שלנו להגיד לנו איך ראוי לדעתה לנהוג. איזה אוכל לאכול, אבל גם איזה ספרים לקרוא. הצורה שבה ספרים נכנסים ל"מסורת", באם זה מסורת דתית או מסורת אינטלקטואלית, היא לצבור הון תרבותי רלוונטי. היצירות שצברו מסה קריטית של הון תרבותי יתויגו כ"קלאסיות", וישרדו הלאה. אבל אני מנסה לחשוב על מקומות באינטרנט שיש להם הון תרבותי כזה, ולא מצליח. אין לנו קלסיקות באינטרנט – מקסימום דברים שאפשר לעשות מהם meme או רפרנס או נוסטלגיה. ויכול להיות שכמו שמסורות אוכל קורסות אל מול הג'אנק פוד, ככה גם בתוכן. האדם לא תוכנן לחיות בסביבה שבה יש כל כך הרבה תוכן, כל הזמן. ולכן המנגנונים המסורתיים של הון סימבולי מתפרקים.

כל מי שעבד קצת בעיתונות מקוונת יודע שבפרינט משלמים יותר. כמה יותר? במקרה הרע פי אינסוף, ובמקרה הרע-קצת-פחות, פי 3-10. תוכן שמגיע על עצים מתים עדיין נחשב בעיננו יותר, כי הוא כביכול עבר יותר תהליכים של וולידציה לפני שהוא הגיע אלינו: דפוס זה דבר יקר, אז אם מישהו הפעיל את זה בשביל החומר שאתה קורא עכשיו, זה כנראה שווה משהו. ספרים של מאיר שליו, או עמוס עוז או דוד גרוסמן צוברים להם הון סימבולי מכאן ועד ברלין, בין השאר בגלל שהם ספרים, שמודפסים על נייר.

כל מי שאכל פלאפל לאחרונה יודע כמה עניין הדפוס=איכות מינימלית מתחיל להשחק, אבל השאלה המעניינת היא לא האם מתישהו נשבור את ההתמכרות שלנו לנייר, אלא מה יקרה כשהנייר ימות, כשיהיה קינדל בכל בית, שדרכו נקרא גם את מאיר שליו וגם את הבלוג הזה. האם גם מאיר שליו ודוד גרוסמן יתקלו פתאום בתקרת הזכוכית של האינטרנט, או שאולי לי תהיה סוף סוף את ההזדמנות לפרוץ אותה?