כבר כמה זמן ש"ארומה" מעסיקה אותי. "ארומה" ו"אילנ'ס" ו"דומינו'ס פיצה". לא מעסיק אותי היותם רשתות-תאגידיות-חסרות-רגש. מעסיק אותי כמה זה היה לי טעים פעם. לאילנ'ס יש עדיין קפה טוב, אבל הוא מחוויר לעומת כמה הוא היה טוב כשהייתי צעיר יותר. דומינו'ס פיצה היתה לי פעם ממש ממש טעימה, וגם ארומה. היום ארומה ודומינו'ס פיצה חיים במרחב שנכנה "חלל הבונז'ור" – כשאתה בתוך הרגע (במקרה של בונז'ור – בתוך הסופרמרקט, וכשזה יוצא חם מהתנור), זה טעים. אבל דקה אחרי זה מבחיל, ואתה לא מבין איך אכלת את זה.

יש שתי אפשרויות לפער העצום בחווית הטעם, שבין טל הצעיר וטל הבוגר יותר. הראשונה היא שדומינו'ס פיצה היו פעם טובים, והפכו לגרועים. שפעם, כשהיה להם סניף בודד בירושלים, ארומה באמת היה טעים, ואז בגלל שהם התמסדו והפכו לרשת תאגידית חסרת לב, הם התחילו לעגל פינות ולכן ללחם שלהם יש עכשיו טעם של פוליאוריתן מוקצף. זאת אפשרות קיימת, שאני לא פוסל. האפשרות השניה, היא שהטעם שלי, שלנו, השתפר. שסטנטדרטי האוכל שלנו עולי ואנחנו נהיים אנינים יותר עם הזמן. האפשרות הזאת ריאלית מאוד גם היא, ומטרידה אותי.

עד שרפא"ל לא יתנו לנו גישה למכונת הזמן שלהם, אין לנו דרך אמיתי ואובייקטיבית לבדוק איזה מהשניים נכון, אבל בסוף השבוע הזה קיבלתי רמז. ראינו, ליאת ואני, את "היפה והחיה" של דיסני. לא ראיתי את הסרט כשמונה שנים, מאז שלקחתי ידידה בדכאון לראות אותו על מסך IMAX ענק בניו-יורק, והוא היה זכור לי כפנינת-חמד, בעלת איכויות מדיצינליות יוצאות דופן. את "Be our Guest" הייתי נוהג לנגן בתיקלוטי השונים. להגיד שהתאכזבנו? לא. זה עדיין סרט חמוד, עם שירים מעולים. אבל מה לעשות, האנימציה נראתה… מיושנת, גסה. הסרט נשאר אותו דבר, אי אפשר להאשים את החמדנות התאגידית שחתכה פינות ושינתה את המתכון. זה אנחנו, אנחנו נהיינו אנינים יותר. וזה מטריד אותי.

על פניו, למה שזה יטריד אותי? הרי אני אחד האשמים בכל הסיפור הזה בכלל, של האנינות הבלתי פוסקת באוכל. אני וחברי הפלצנים שכל הזמן מחפשים את העונג הבא, את הסינגל-מאלט המיוחד, את המסעדה הפיליפינית עם האוכל האותנטי, את הפיצרייה בדיוק כמו ברומא. ועל פניו זה עובד לנו. מעולם לא היה בארץ היצע כזה משובח של אוכל – מסעדות, גלידריות, פיצריות. טוני ווספה באמת לא נופל מפיצה-א-טאליו שאכלנו ברומא לפני כמה חודשים. וכאן זה נהיה מפחיד. מה יהיה בעוד שנתיים? האם גם טוני ווספה יפלו למחזור הפלצנות שלנו? האם בעוד שנתיים או ארבע כשמישהו יגיד "טוני ווספה", אז כולם יגלגלו את העיניים וימלמלו "אוי, אין לי מושג איך אכלנו את הזבל הזה…"? האם יש גבול לשאיפה הזאת ל"טוב יותר", ל"אותנטי יותר"? מה יקרה חמש שנים אחרי שהאופה הכי אותנטי מנאפולי יפתח את הפיצרייה שלו בדיזנגוף-בן-גוריון? האם זה יספיק לנו, או שכולנו נשאף הלאה, לאיזה נקודת סינגולריטי-איכות שמעבר?

הכמיהה הזאת לאותנטי מזכירה לי הרבה פעמים את התגובה שקיבלתי כשסיפרתי לידידה שמצאתי מסעדה סינית סופר-אותנטית בלונדון, כזו שבה אוכלים סינים והשלטים בשירותים כתובים בסינית. היא משכה בכתפיים ושאלה "רגע, ואותנטי זה אומר גם טעים יותר?". היינו רוצים להגיד שכן, אבל כל מי שהיה בהודו מדווח שהאוכל האותנטי הוא, ובכן, אוכל של אנשים עניים שאין להם כסף להשקיע באוכל, והאוכל הטעים הוא במסעדות יותר יקרות. כשאנחנו בתל אביב ורוצים לאכול אוכל הודי אותנטי אנחנו לא רוצים באמת לאכול את המעט דאל ואורז שמשפחת עוני ממוצעת אוכלת. יש גבול לכמה מציאותית אנחנו רוצים את החוויה שלנו.

אחרי שראינו את "היפה והחיה" ראינו את "מגנוליה". מדובר באחד הסרטים שהכי ריגשו אותי כשראיתי אותם לראשונה, ואני עדיין חושב שמדובר ביצירת מופת. ואחרי זה ראינו את ה"the making of", שצורף ב-DVD התוספות. ואז קרה מה שקורה בכל סרטי The making of: הכל נראה מוזר. כשאנחנו רואים סרט יש לו איזושהי איכות… סרטית. ויכול להיות שלפעמים נראה את אותה סצינה רק במסגרת סרט ה"The making of", וזה יראה לנו מטופש – כמו קבוצה של אנשים שעושה תיאטרון גרוע. הסיבה שזה יראה מטופש זה כי, במידה מסויימת, זה יותר "אמיתי" – מהצילום נעדר ה"פריים" (כך קוראים לזה, מסתבר), שכולא אותנו בשפה קולנועית, במציאות קולנועית, מתווך ביננו ובין ההתרחשות כפי שהיינו חווים אותה אם היינו על הסט, נותן לנו את הפילטר הזה למציאות שגורם לה לרדת טוב בגרון.

יכול להיות שאנחנו לא רוצים להגיע לסינגולריטי הזה, למרות הכל? יכול להיות שבעצם אנחנו צריכים את התיווך הזה ביננו ובין ה"מציאות"?

מייקרוסופט הוציאו לפני כמה חודשים לשוק את הקינקט – ממשק ל-Xbox שלוכד את התנועות גוף של השחקן, ומאפשר לך שליטה ישירה במשחק – בלי צורך בתיווך של ג'ויסטיק. על פניו מדובר בהתקדמות מדהימה במשחקים: כדי לרוץ בתחרות הריצה אני לא צריך ללחוץ הרבה פעמים על הכפתור של הג'ויסטיק – כל מה שאני צריך לעשות זה לרוץ, וכאן בדיוק אנחנו מתחילים להתחכך בגבולות האותנטי. כי מה הלאה? כדי להלחם בטרולים במשחק ההרפתקאות אני צריך לדעת באמת לסייף? או להתאגרף במשחק המכות? לרוץ זה קשה. לסייף ולהתאגרף זה מסובך. אם הייתי רוצה לרוץ אז הייתי… הולך לרוץ, לא? יש סיכוי שדווקא הקינקט, שמנסה לקשר אותנו ישירות לחוויה ה"אמיתית", הוא זה שילמד אותנו כמה אנחנו צריכים את התיווך, את ה"פריים".