הסינגולריטי של הפיצה

כבר כמה זמן ש"ארומה" מעסיקה אותי. "ארומה" ו"אילנ'ס" ו"דומינו'ס פיצה". לא מעסיק אותי היותם רשתות-תאגידיות-חסרות-רגש. מעסיק אותי כמה זה היה לי טעים פעם. לאילנ'ס יש עדיין קפה טוב, אבל הוא מחוויר לעומת כמה הוא היה טוב כשהייתי צעיר יותר. דומינו'ס פיצה היתה לי פעם ממש ממש טעימה, וגם ארומה. היום ארומה ודומינו'ס פיצה חיים במרחב שנכנה "חלל הבונז'ור" – כשאתה בתוך הרגע (במקרה של בונז'ור – בתוך הסופרמרקט, וכשזה יוצא חם מהתנור), זה טעים. אבל דקה אחרי זה מבחיל, ואתה לא מבין איך אכלת את זה.

יש שתי אפשרויות לפער העצום בחווית הטעם, שבין טל הצעיר וטל הבוגר יותר. הראשונה היא שדומינו'ס פיצה היו פעם טובים, והפכו לגרועים. שפעם, כשהיה להם סניף בודד בירושלים, ארומה באמת היה טעים, ואז בגלל שהם התמסדו והפכו לרשת תאגידית חסרת לב, הם התחילו לעגל פינות ולכן ללחם שלהם יש עכשיו טעם של פוליאוריתן מוקצף. זאת אפשרות קיימת, שאני לא פוסל. האפשרות השניה, היא שהטעם שלי, שלנו, השתפר. שסטנטדרטי האוכל שלנו עולי ואנחנו נהיים אנינים יותר עם הזמן. האפשרות הזאת ריאלית מאוד גם היא, ומטרידה אותי.

עד שרפא"ל לא יתנו לנו גישה למכונת הזמן שלהם, אין לנו דרך אמיתי ואובייקטיבית לבדוק איזה מהשניים נכון, אבל בסוף השבוע הזה קיבלתי רמז. ראינו, ליאת ואני, את "היפה והחיה" של דיסני. לא ראיתי את הסרט כשמונה שנים, מאז שלקחתי ידידה בדכאון לראות אותו על מסך IMAX ענק בניו-יורק, והוא היה זכור לי כפנינת-חמד, בעלת איכויות מדיצינליות יוצאות דופן. את "Be our Guest" הייתי נוהג לנגן בתיקלוטי השונים. להגיד שהתאכזבנו? לא. זה עדיין סרט חמוד, עם שירים מעולים. אבל מה לעשות, האנימציה נראתה… מיושנת, גסה. הסרט נשאר אותו דבר, אי אפשר להאשים את החמדנות התאגידית שחתכה פינות ושינתה את המתכון. זה אנחנו, אנחנו נהיינו אנינים יותר. וזה מטריד אותי.

על פניו, למה שזה יטריד אותי? הרי אני אחד האשמים בכל הסיפור הזה בכלל, של האנינות הבלתי פוסקת באוכל. אני וחברי הפלצנים שכל הזמן מחפשים את העונג הבא, את הסינגל-מאלט המיוחד, את המסעדה הפיליפינית עם האוכל האותנטי, את הפיצרייה בדיוק כמו ברומא. ועל פניו זה עובד לנו. מעולם לא היה בארץ היצע כזה משובח של אוכל – מסעדות, גלידריות, פיצריות. טוני ווספה באמת לא נופל מפיצה-א-טאליו שאכלנו ברומא לפני כמה חודשים. וכאן זה נהיה מפחיד. מה יהיה בעוד שנתיים? האם גם טוני ווספה יפלו למחזור הפלצנות שלנו? האם בעוד שנתיים או ארבע כשמישהו יגיד "טוני ווספה", אז כולם יגלגלו את העיניים וימלמלו "אוי, אין לי מושג איך אכלנו את הזבל הזה…"? האם יש גבול לשאיפה הזאת ל"טוב יותר", ל"אותנטי יותר"? מה יקרה חמש שנים אחרי שהאופה הכי אותנטי מנאפולי יפתח את הפיצרייה שלו בדיזנגוף-בן-גוריון? האם זה יספיק לנו, או שכולנו נשאף הלאה, לאיזה נקודת סינגולריטי-איכות שמעבר?

הכמיהה הזאת לאותנטי מזכירה לי הרבה פעמים את התגובה שקיבלתי כשסיפרתי לידידה שמצאתי מסעדה סינית סופר-אותנטית בלונדון, כזו שבה אוכלים סינים והשלטים בשירותים כתובים בסינית. היא משכה בכתפיים ושאלה "רגע, ואותנטי זה אומר גם טעים יותר?". היינו רוצים להגיד שכן, אבל כל מי שהיה בהודו מדווח שהאוכל האותנטי הוא, ובכן, אוכל של אנשים עניים שאין להם כסף להשקיע באוכל, והאוכל הטעים הוא במסעדות יותר יקרות. כשאנחנו בתל אביב ורוצים לאכול אוכל הודי אותנטי אנחנו לא רוצים באמת לאכול את המעט דאל ואורז שמשפחת עוני ממוצעת אוכלת. יש גבול לכמה מציאותית אנחנו רוצים את החוויה שלנו.

אחרי שראינו את "היפה והחיה" ראינו את "מגנוליה". מדובר באחד הסרטים שהכי ריגשו אותי כשראיתי אותם לראשונה, ואני עדיין חושב שמדובר ביצירת מופת. ואחרי זה ראינו את ה"the making of", שצורף ב-DVD התוספות. ואז קרה מה שקורה בכל סרטי The making of: הכל נראה מוזר. כשאנחנו רואים סרט יש לו איזושהי איכות… סרטית. ויכול להיות שלפעמים נראה את אותה סצינה רק במסגרת סרט ה"The making of", וזה יראה לנו מטופש – כמו קבוצה של אנשים שעושה תיאטרון גרוע. הסיבה שזה יראה מטופש זה כי, במידה מסויימת, זה יותר "אמיתי" – מהצילום נעדר ה"פריים" (כך קוראים לזה, מסתבר), שכולא אותנו בשפה קולנועית, במציאות קולנועית, מתווך ביננו ובין ההתרחשות כפי שהיינו חווים אותה אם היינו על הסט, נותן לנו את הפילטר הזה למציאות שגורם לה לרדת טוב בגרון.

יכול להיות שאנחנו לא רוצים להגיע לסינגולריטי הזה, למרות הכל? יכול להיות שבעצם אנחנו צריכים את התיווך הזה ביננו ובין ה"מציאות"?

מייקרוסופט הוציאו לפני כמה חודשים לשוק את הקינקט – ממשק ל-Xbox שלוכד את התנועות גוף של השחקן, ומאפשר לך שליטה ישירה במשחק – בלי צורך בתיווך של ג'ויסטיק. על פניו מדובר בהתקדמות מדהימה במשחקים: כדי לרוץ בתחרות הריצה אני לא צריך ללחוץ הרבה פעמים על הכפתור של הג'ויסטיק – כל מה שאני צריך לעשות זה לרוץ, וכאן בדיוק אנחנו מתחילים להתחכך בגבולות האותנטי. כי מה הלאה? כדי להלחם בטרולים במשחק ההרפתקאות אני צריך לדעת באמת לסייף? או להתאגרף במשחק המכות? לרוץ זה קשה. לסייף ולהתאגרף זה מסובך. אם הייתי רוצה לרוץ אז הייתי… הולך לרוץ, לא? יש סיכוי שדווקא הקינקט, שמנסה לקשר אותנו ישירות לחוויה ה"אמיתית", הוא זה שילמד אותנו כמה אנחנו צריכים את התיווך, את ה"פריים".

8 מחשבות על “הסינגולריטי של הפיצה

  1. יעל הגיב:

    לדעתי יש פה שתי שאלות שונות – האם אין גבול ליומרה ולעידון, והאם יש דבר כזה חוויה נטות הקשר.
    נראה לי שאנחנו *תמיד* במרחב הבונז'ור, וזה מה שהופך אותנו לאנושיים.
    אצל סבתא שלי אני אוכלת בהנאה אמיתית דברים שבכל מקום אחר לא הייתי מסכימה להתקרב אליהם: מקרוני עם רוטב שמורכב בעיקר מקטשופ, למשל.
    זה המטבח של ילדותי – מטבח צנע של מהגרים עניים.

    כשפיצה דומינוס הגיע לארץ, כולנו חשבנו שזאת פיצה מדהימה כי היא מחו"ל. וככה הרגשנו.

    הדוגמה האולטימטיבית לחוויה אסתטית בהקשר הזוי היא הסיפור שקרה לי פעם עם ט', שהייתי מאוהבת בו עד מאוד. הלכנו לדירה של חברים שלו בשבת, והיתה בטלוויזיה מין תוכנית שבת כזאת, עם יזהר אשדות שר את מוזיקת אמצע הדרך שלו.

    באותו רגע, זה נשמע לי השיר הכי יפה, רומנטי ונעים להאזנה שקיים עלי אדמות. הנחתי את ראשי על כתפו של ט'. אפילו זמזמתי את השיר.

    כשט' הביט בי בתימהון קל, חזרתי לעשתונותי והתארגנתי מחדש על סידור הטעם הפנימי שלי. אבל אני לא מפסיקה לחשוב מה היה קורה לו מישהו מבני הבית דווקא באמת היה אוהב את זה, ואני הייתי לומדת לאהוב מוזיקה מסוג שלא העליתי על דעתי שאני יכולה לאהוב.

  2. מר גוטמן, עוד כמה פוסטים ואתה היפסטר מן המניין 🙂
    אני חושב שעשית קפיצה לוגית לא מחוייבת המציאות מ"חיפוש אחרי איכותי יותר" ל"חיפוש אחרי אותנטי יותר". הראשון מבטא אבולוציה (ואם טוני וספה לא יהיה טעים עוד שנתיים אז יכול להיות שזה אומר שהתקדמנו) והשני מבטא הצמדות לאיזה מבנה מחשבתי לא קיים שמייצג איזו אשליה של איכות שמתווכת על ידי ה"פריים" שאתה מדבר עליו בהמשך הפוסט. הרי יש הבדל (גדול) בין הבנה שיש יין יותר איכותי מיין פטישים ושאם אתה נוסע לקליפורניה, יש לך סיכוי גבוה יותר להתקל ביינות טובים שאינם הקברנהמרלו הנצחיים בארץ, לבין אימוץ שפה שמתעסקת בבוקה, טנינים, ריחות פירות שחורים וכן הלאה ומנסה להכתיב תפיסה לגבי מה נכון או טוב.

  3. אני מהאסכולה שטוענת שאם זה כבר ג'אנק פוד, אז שיהיה עד הסוף, ולכן יש לי חיבה (שלא לומר, סטייה) לפיצריות השכונתיות, אלה שמגיעות 1+1 עם רוטב שום אדום קטלני, וזיווה מלאה בשוקולד נוטלה חם (זה פסיכי וטעים כמו שזה נשמע).

    אנינות זה אחלה, אבל יש איתה רק בעיה אחת – היא עולה המון כסף ויוצרת תרבות צריכה לא שפויה. יש משהו מאוד נעים ומענג בפשטות, כשמדובר על מזון וגם על קולנוע. אם תתבקש לדרג את שלושת הסרטים האהובים עליך ביקום כולו, האם הם יהיו סרטים שראית בעשור האחרון?

  4. אוהד – היפסטר? איבדת אותי…
    יכול להיות שהנקודה שלי קצת התפספסה. אנינות לאוו דווקא אומרת פלצנות – אנינות יכולה להיות גם התחברות לאוכל ה"פשוט" – לחם טוב, חמאה טובה וכו'. אבל זה עדיין אנינות. מה שניסיתי לראות, זה האם אנינות היא תהליך שיש לו סוף או לא. אתה צודק, אוהד, בזה שאנינות ואותנטיות זה לא תמיד אותו דבר, אבל הרבה פעמים המסלולים חופפים, או שה"אותנטיות" מהווה את ההשראה ונקודת השאיפה לאנינות (במיוחד באוכל). זה לא סתם פיצה 1+1 – זה פיצה איטלקיות אמיתית. זה לא סתם פיצה איטלקית אמיתית, זה פיצה איטלקית אמיתי על תנור גחלים. זה לא סתם פיצה על תנור גחלים, זה עם האופה של מלך נאפולי המנוח.

    אלדו, כשפתחו, היו גלידה טעימה בצורה mind blowing. עכשיו הם "בסדר". האם אלדו השתנו או אנחנו? כי אם אנחנו, זה אומר שאנינות היא מין מסע אינסופי כזה, שתמיד אחרי שתתרגל למשהו יהיה משהו אנין יותר, אבל מאחר ואוכל הוא דבר סופי, האם נתקע בקיר? או שאולי אני פשוט צריך ללמוד מאבו-חסן, שפשוט נשאר טעים להפליא מהפעם הראשונה שטעמתי אותו ועד עכשיו.

  5. אמיר ארד הגיב:

    טל, אתה נופל לאחד הכשלים הלוגיים הקלאסיים. אל תפתח במלחמה יבשתית באסיה!

    לא, ברצינות, יש אלטרנטיבה סבירה בהחלט שאתה לא מעלה כאן, כי אני אכלתי פעם אחת בטוני ווספה, וזה לא השאיר בי רושם עז, ובטח שלא נכנס ל3 הפיצריות המובילות בת"א בעיניי. וזאת בניגוד, למשל, לרומא, בה כל פיצריה, אפילו ההמונית ביותר, היתה מוצלחת מכל פיצריה שאני מכיר בארץ.

    נראה לי שאתה פשוט מאבד עניין בדברים ישנים…

  6. יעל הגיב:

    "וזאת בניגוד, למשל, לרומא, בה כל פיצריה, אפילו ההמונית ביותר, היתה מוצלחת מכל פיצריה שאני מכיר בארץ"

    זה בדיוק מה שניסיתי להגיד על חומוס אבו חסן!

  7. אכלתי פיצה גרועה ברומא ופירנצה, חלקה גרועה יותר מפיצות ישראליות בינוניות. ייתכן וחומוס אבו-חסן הוא פשוט נקודת הסינגולריות, שאין מעבר לו? לא דועך לעולם?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s