אזהרה: אפשר להגיד על הפוסט הזה שהוא נפוח, סנובי, מעיד על עיסתו, אימפריליסטי-תרבותית, וכו'. מי שבקטע שלא ישכח להעלב ולהתרגז לפני שהוא עוזב.
בגיל 16, היתה לי סוג של התגלות, נפילת חומות הומניסטית שהייתי צעיר מכדי להבין. הייתי צעיר ויהיר כמו שרק חנון יכול להיות, מלא במנגנוני הגנה שדיברו על "הם" ו"אנחנו", על איך יש את ה"Mundanes", ואת ה"מיוחדים" (קראתי הרבה Xanth באותה תקופה), ואיך כמובן אני והחברים החכמים שלי הם במיוחדים, וה"הם" הם כל שאר בית הספר, הערסים-לייט שלמדו בתיכון העיוני בכפר סבא. ואז, באירוע בית ספרי כזה או אחר, היתה שניה כזאת, שבה התמוטטה כל "אגדת האני" שלי. ראיתי מישהו, אני אפילו לא זוכר אם זו היתה בחורה או בחור, והבנתי שעמוק עמוק, מתחת לכל האינטלקט והשכבות העליונות, את המציאות הרגשית אנחנו חווים אותו דבר. אולי לי היו יותר מילים לתאר את האיכויות המדוייקות של להיות מדוכא כי אני מאוהב במישהי שלא מחזירה לי אהבה, אבל זה לא ממש משנה. הרגש שלי והרגש של האיש שעד לפני שניה סיווגתי כ"בהמה" הוא אותו רגש, נחווה באותו עומק, בלי קשר לשכל או למילים.
ההבזק הזה ערער אותי. חלק כל כך גדול מהזהות שלי פתאום נסדק, וכשיש סדק, אז דברים עוברים בין החומות, מתערבבים.
תוך פרק זמן מסויים מהרגע שאני מגיע למקום חדש, כמעט תמיד קורה אותו דבר: אני מתוייג כסוג של גאון/חכם/ידען/מוזר/שונה/בולט. אני לא גאון. אני אומר את זה לא מתוך נסיון לשמר שמץ צניעות. פשוט פגשתי בחיי גאונים, ואני לא אחד מהם. אבל זה לא משנה. כי זה גם לא כיף כזה גדול להיות מתוייג כ"גאון". "גאון" זה דרך אחרת להגיד "שונה ממני", יש במושג הזה איזשהו זרות בסיסית, הכתבה של מערך הכוחות שלי מול המתייג. פעם התלוננתי בפני ליאת על התופעה הזאת. התגובה שלה היתה "זה מאוד פשוט להמנע מזה: פשוט תפסיק לצטט כל כך הרבה". במקום מסויים היא צודקת. יש לי נטייה לדחוף רפרנסים לכל מני דברים כשאני רואה את הקשרים, ולפעמים אני רואה קשרים שאנשים אחרים לא רואים. אם כבר, זו התכונה הבאמת יוצאת דופן שלי, אבל לא זה מה שגורם לאנשים לתייג אותי כ"ידען" או "גאון". פשוט, לידע שאני נחשפתי אליו יש יותר הון סימבולי מקדם פלצנות גבוה יותר, ולכן הוא נחשב יותר. ניסיתי פעם אחר פעם להסביר לאנשים שזה שאני יודע מי היה איזידור מסיביליה זה לא מרשים יותר מזה שמישהו אחר יודע מי משחק בכל נבחרת כדורגל באירופה. ואני מאמין בזה. אני לא כופר במושג הגאונות, אני פשוט חושב שמה שנתפס היום כ"גאונות" על ידי המון אנשים הוא סוג של משחק אשכנזי חסר ערך, ושאנשים יכולים להיות יוצאי דופן גם בלי לדעת על מאבק האינווסטיטורה.
אבל יש בי, מה לעשות, גם את השאריות של האלטיזם החנוני, זה שמקשיב בנימוס לקול ההומניסט, שחושב שכולם יכולים, נד בראש ואומר "כן, כולם יכולים: חלק יותר, וחלק פחות". רוב הזמן הוא רדום.
ליד ביתי-לשבועיים-הקרובים בונים מפלצת. המפלצת הזו מכונה "מגדל העיר הלבנה" – מגדל ענק, שנבנה על חצי מרחוב יצחק אלחנן. ממול זה כבר נווה צדק. הבנייה מתקדמת לה בעצלתיים מחרישות אוזניים (כולל עבודה לעיתים עד שלוש בלילה!) כבר שנתיים, ועוד לא גמרנו עם היסודות. אבל בשבועות האחרונים, התחילו יזמי המפלצת לפרסם. סביב אתר הבניה יש פוסטרים, שמראים את המפלצת מתנוססת, גבוה גבוה מעל הבניינים הנמוכים שמקיפים אותה מנווה צדק וכרם-שלום. ואני בוהה במפלצת הזאת, והפער הזה נפער שוב. אני לא מסוגל להבין איך מישהו יכול לראות כזה דבר, ולהרגיש משהו שהוא לא זוועה. אני מניח שיש אנשים כאלה – היזמים, למשל, או האנשים שיקנו שם דירות. קשה לי להאמין שאני שייך לאותה משפחה של אנשים שחושבת שהתמונה הזאת של המגדל היא משהו יפה, או לצורך העניין אותם אנשים שעומדים שעות בתור למועדונים במתחם יד חרוצים ביום שישי בלילה, כדי להכנס לתופת רועשת עם אלכוהול יקר. אני לא חושב שהאנשים האלה הם אנשים רעים. וזה לא ממקום של התנשאות. להיפך, זה ממקום של אמפתיה – אני מנסה להכניס את עצמי לנעלייהם, וכמו שאני לא מבין למה שמישהו ירצה לאכול צמיג גומי, אני לא מבין למה שמישהו יחשוב שזה יפה/כיף.
ערכים, אידיאולוגיה – זה דברים שב-High Level. שם זה היה מטריד מאוד אם כולם היו חושבים כמוני. שם אני מסוגל גם להבין את המנגנונים האלה, של השנאה, שהופכים אנשים לגזעניים, חשוכים. אבל משום מה אני מפנטז שיש גרעין של אנושיות אם לא אוניברסלית אז אולי קרוב, לא במובן ה"חומל" של המילה, אלא במובן ה"מקום שכולנו אותו דבר" של המילה. יתכן והמקום הזה קיים. ייתכן. אבל גם אם כן, הוא כנראה נגמר מהר יותר שחשבתי או קיוויתי. אולי צריך להמשיך לקוות.
קורות ממלכת עילם 
בורדייה כתב שאנשים מוכנים לסבול מחלוקת על הדעות שלהם, אבל בשום אופן לא יסכימו לסבול שיחלקו על הטעם שלהם.
זה קשור להביטוס שלהם, ולעוד מילים של אשכנזים…
נראה לי שיש מקומות שבהם יש הסכמה רחבה יותר על רגשות וטעם: אהבת אם, מה מגניב לעשות אם אתם חבורה סודית של ילדים, חומוס אבו חסן.
אני מאוד מזדהה עם התחושות שאתה מדבר עליהם, ההבנה ש 1) אני
מיוחדת ו-2) גם כל שאר האנשים מיוחדים. כן, השלב הבא הוא להבין שזה לא
אומר שיהיו לך דעות ורעיונות מאוד נחרצים ושאין סיבה תמיד לנסות להבין
את הדעות של האדם מולך, כל עוד אתה מכבד את זכותו לדעתו. כן, גם אני
הפסקתי לצטט לפני כמה שנים, וגם לצרוך ידע מהסוג הזה. אני משתדלת היו
שהדעות והטיעונים שלי יהיו מבוססים בעיקר על הידע האישי שלי וחוויות
שאני חוויתי ולא חוויות של אחרים (מה שהופך את הפייסבוק שלי לאחד
מהעמודים המשעממים בתבל).
אני אוהב נורא לצטט, אבל מנסה כל פעם לבדוק אם אני עושה את זה כי באמת יש קישור מעניין בין הנושאים, והציטוט יעשיר את השיחה, או או כי אני סתם רוצה להשוויץ בזה שאני יודע. לא תמיד אני מצליח לעלות על עצמי, אבל זה בגלל שאנחנו בני אדם…
לגבי ה"לכבד את זכותו לדעתו", אני חושב שיעל ניסחה את זה יפה – התמיהה שלי היא מעבר לדיעות, אלא למנגנוני Low Level של "Pleasing" ו"Displeasing" שהשוני בהם מפתיע אותי כל פעם מחדש.
אךךךך….., לו רק היית באקדמיה …. בתחום ההומניסטי לא היית מרגיש שונה או מיוחד. כל מי שהיית פוגש בתחום שלך היה יודע להכניס רפרנסס לכל דבר ולהישמע מאוד מתוחכם, היית מוזמן לכנסים וארוחות של כבוד ומרגיש טוב עם עצמך. מאחוריך היו עומדים מספר רב של פרסומים – ספרים ומאמרי ביקורת ודיעה והכל היה זוכה להכרה, גושפנקא וכבוד. עניין של מיקום על ציר זמן וחלל.
אבל אתה יודע מה – העובדה שאתה מכיר בגבולות תחושת הייחוד והחופש הזה להחליט מתי להישמע שנון ומתי לא – ובכן – יש בזה הרבה יותר חופש, אופקים רחבים ומקום להתפתחות אישית, ולרוב האקדמאים אין שמץ של מושג מה הם מפסידים.
יישר כוח, אוהבים אותך כמו שאתה. 🙂
אתה באמת לא מבין את הרצון של אנשים במגדל הזה?
זה בתל אביב אבל עם שטח ומרחב מעל הצפיפות (ובטח בא עם חניה). יש נוף מדהים. רמות גימור ואיבזור מעולות, הרצון להיות גבוה – כמעט לעוף. הרצון להיות מעל כולם וכו'. אה, וכמובן, הפיצוי הפאלי (ראיתי את הסרטון בפרסומת, אני חושב שזה הקישור הפאלי המפורש ביותר שנעשה אי פעם).
פשוט לך ולאנשי המגדל יש גישה שונה לחיים. אתה חושב שמגורים הם עניין קהילתי והם חושבים שביתו של אדם מבצרו ולא צריך להיות להם (או לבניין) קשר לסביבה. וזו גישה די לגיטימית.
רובנו מתפשרים בחיים. כל מי שעובר למודיעין (בלעעעעע) מתפשר בחיים. אבל עושים את זה כי יש יותר מקום ו"זה טוב לילדים". אפשר לראות את המגדל כסוג של פשרה. פשרה בין רצון לבניה איכותית ומיקום בעיר לבין קהילה סביבה וכו'
אני בהחלט יכול להבין את זה גם אם זו לא הבחירה שלי.
(אזהרת סטיגמה: אבל כשהם יחנו עם הג'יפ על המדרכה "רק לרגע" אני אפנצ'ר להם את הגלגלים ואקלל את האמאמא הנובורישית שלהם).
כמו כולכם, גם אני כבר הפסקתי לצטט בשביל שבוב צימרמן לא ישורר עלי a ballad on a thin man:
you've been to all of Scott Fitzgerald's books / you are very well read/ it's well known
(ולסיום ואני לא יכול להפסיק לבהות במגדל הזה שצומח שם בפרסומת. אין איזה מישהו שמבין בגרפיקה וימשיך את הסרטון בהלבשת קונדום ענק? אם כבר ניתוק מהסביבה אז גומי.)
אה, עכשיו גם קראתי את הכיתוב בפרסומת: "דרך הלובי והלאונג' המפוארים, תוכל לצאת היישר אל שדרת נווה צדק החדשה המובילה לטיילת חוף הים המרהיבה ואל שכונת נווה צדק האותנטית והססגונית. תל אביב תיראה נפלא. אתה מוזמן להיות חלק ממנה."
אהבתי את השימוש באותנטיות של נווה צדק (הססגונית) כמקדם מכירות למגדל הנפוח הזה. אבל ללא ספק משפט המפתח הוא "תל אביב תיראה נפלא. אתה מוזמן להיות חלק ממנה." מדהים.
אורן, אתה צודק שהערכים שלי ושל דרי המגדל הם שונים – אני תופס מגורים כמשהו קהילתי וסמולני ובלה בלה בלה קופי פייסט מ"עיר לכולנו". אבל התהיה שלי היא באמת במישור נמוך יותר – איך מישהו יכול לראות את הפוסטר הזה שאתה רואה באתר ולחשוב שזה טוב ויפה, ברמה האסטטית-חוויתית הטהורה. את זה אני לא מבין.
אני מניח שאתה מתכוון שמאלני במובן החברתי לכן הייתי נשאר עם הש'. 'סמולני' שמור לפן המדיני (עוכרי ישראל, סכין בגב האומה, בוגדים [אני לא ממש סגור על כל הלקסיקון] (-;)
האמת שהפן האסתתי עוד לא הפריע לי. לא כי זה יפה בעיניי אלא בגלל שהסמליות של המגדל הזה נוראית בעיני וכשמצמידים את כל מה שהוא מסמל (ומה שהוא בפועל) לטקסט של הפרסומת החלחלה היא אורוולייאנית ולא אסתטית.
השאלה על חווית הפוסטר של הנובו-ריש המצוי (ראבק, העיצוב הוא
של ג'ורג'יו ארמאני, לראשונה בישראל), מזכירה לי את הבחור מהעבודה
שהיה נכנס לחדר, סוגר את הדלת ושואל: "תגידו, אם אני מבטיח לא לספר
לאף אחד, אתם מוכנים להודות עכשיו שכל הבטהובן הזה – גם אתם לא באמת
מסוגלים לסבול אותו?" הסבר פשוט נוסף הוא שלמרות מה שנראה לך, המימד
האסטתי (במובן הכללי) לא משחק תפקיד משמעותי בחווית הפוסטר שלהם. אני
מכיר מישהו (אחר) שהמבחן שלו למוזיקה הוא ש"זה לא ירעיש ואפשר לזמזם
את זה" – החוויה שלו, בהאזנה למוזיקה, היא שונה לחלוטין משלך. כשהוא
שומע בטהובן, או נירוונה, הוא פשוט לא מסוגל לסבול את זה – לא במובן
הערכי או שכלתני, אלא במובן החושי, כמעט במובן הפיזי. ככה זה. עד
שנחנך את כולם כמו שצריך. כמו שהיה באירופה.
תודה