חיסון

והיום בערב תהיה הפגנה, או שלא תהיה, כי ירד גשם. וכולנו נתכנס ביחד ונרעד מקור ומפחד, כי באמת נראה שהפעם הגבול נפרץ יותר מאי פעם, והמדרון החלקלק כבר עבר את השלב שבו הוא מדרון, או חלקלק, והגיע לנקודה שבה הוא שיפוע בסגנון מגלצ'ות הקמיקזה בלונה-גל, ומצופה בסופר-טפלון-הקרמי שיש במחבתות הירוקות. ובעיקר נפגוש שם אנשים שאנחנו מכירים, אנשים כמונו שיספקו ידיים, ולא יבינו איך, איך אנחנו כל כך מעט פה בכיכר, ואיך רק אנחנו משקשקים ומפחדים ומבינים את המשמעות האמיתית של וועדות החקירה וחוקי הנאמנות.

וזו, בעצם, השאלה. היא קצת דומה לשאלה ששאלתי בפוסט הקודם, על איך יש אנשים שרואים את המגדל המזוויע שבונים לי מול הבית וחושבים שזה יפה. רק שכאן, לא ברור לחלוטין איך יש אנשים שלא מבינים מה זה גזענות או למה זה רע. או מה זה מקארתיזם או טיהורים פוליטיים, ולמה הם צריכים לפחד מזה. זה כמו אנשים בלי חוש כאב, שלא מבינים מה זה להשרף עד שמאוחר מדי. הסיבה שבישראל 2011 הרוב, ההמונים שאינם גזענים ושטופי מוח מהבית לא יוצאים לרחובות, זה כי הם לא מבינים מה המשמעות של גזענות. ולא מבינים מה המשמעות של פאשיזם. קשה לפתח ערכים אוניברסלים עם דוגמאות לוקאליות. ההיכרות של רוב הישראלים עם המושג "גזענות" היא רק בהקשרי הסכסוך הישראלי-ערבי, ובגלל שזה טעון ומקומי וכואב, אצל חלק גדול מהאנשים לא מתפתחים שרירי האמפתיה.

אחרי נאום הקרנפים המפחיד של ליברמן השבוע, חשבתי מה אני יכול לעשות, שיעביר את המסר להמונים. שיעביר את המסר לא רק למשוכנעים שיגיעו היום בלילה להפגנה. אני מאמין גדול בלמידה עקיפה, ולכן נראה לי שברמה האסטרטגית, הייתי רוצה לשנות את הצורה שבה מלמדים על השואה במדינת ישראל. אני נוטה לא לשחק עם יום השואה בצורתו הממלכתית, כי לא ייתכן שבטקס יכתבו "לעולם לא עוד" על הקוליסה שמאחורי הנואם, אבל שמדינת ישראל תיתן יד למאמצים הטורקים למחוק את שואת הארמנים מהזכרון, או תשב בנחת בזמן שמיליון אזרחים נרצחים בדארפור. חייבים ללמד שהשואה היתה אירוע סינגולרי בהיסטוריה האנושית, אבל המכניזם שהניע אותו הוא מכניזם אוניברסלי, ושחובה עלינו להלחם בו.

אם אנחנו באמת רוצים להציל את הדמוקרטיה שלנו, אנחנו צריכים לגרום לאנשים שחיים בה להבין מה האלטרנטיבה. מה קורה במקומות שבהם אין דמוקרטיה. המונחים "פאשיזם" ו"גזענות" הפכו, עבור רוב האנשים במדינה, למילים ריקות, ואם אנחנו רוצים להציל משהו, אנחנו חייבים לטעון אותם מחדש במשמעות. אנשים צריכים לפחד מהם באמת, ולא רק בגלל שנו נו נו ב"הארץ" אמרו שזה לא בסדר.

ואנחנו צריכים לעשות את זה בצורה עקיפה, שלא תפעיל באופן אוטומטי את מנגנוני ההגנה שלהם. אנחנו צריכים לפתח בהם את שריר האמפתיה, את שריר זכויות האדם, כדי  שיפול להם האסימון לבד שההפרדה שרוזה פארקס נלחמה נגדה היא בעצם אותה הפרדה שרצו להנהיג בקווי המהדרין. שמכתב הרבנים מתחיל להתכתב עם חוקי נירנברג ושבהפגנות בבת-ים נגד ערבים מתחבא ליל בדולח קטן. שועדות חקירה של הגוף המחוקק שחוקרות גופי שמאל היו פופולאריות גם בשנות החמישים, ולראות כמה טוב יצא מזה.

זה צריך להיות מאוד מאוד עדין, זה צריך להיות חודר, זה צריך להיות עקיף. עקיף זה אומר לספר סיפורים שלא מכאן. כי כאן אוטומטית מעורר את ההתנגדות והפולמוס, והבעד והבנגד. לגרום לאנשים להבין כמה גזענות נוראה על ידי כך שנספר סיפורים אמיתיים מהעולם כולו, להשתמש בריחוק מהסכסוך הישראלי-ערבי ומהמציאות היומיומית כדי  לדלג מעל כל מנגנוני ההגנה של כאן ועכשיו, ולהתחבר ישר לרגש וחושי הצדק הבסיסיים שאני מקווה שיש לאדם ביסודו.

ובפרקטיקה: אני מקים בלוג. לבלוג יקראו "זו גזענות" (שם זמני, אם כי הדומיינים הרלוונטים כבר נרכשו…). ואני אנסה להציג בו, פעם בשבוע, תמונה גזענית אחת. תמונה שתספר סיפור. תמונה שתגרום לאי נחת, לכעס, לתסכול של כל מי שצופה בה. שתהיה כל כך רחוקה מכאן, שאי אפשר יהיה להגיד "טוב, אבל הם מחזיקים בגלעד שליט" או "אז שלא יזרקו עלינו קסאמים". לאט לאט, תמונה רחוקה אחר תמונה רחוקה, נבנה את הנוגדנים שיום אחד יגרמו למישהו לעמוד על רגליו האחוריו, ולהגיד "לא במדינה שלי".

למי שרוצה להרתם, אני כנראה אזדקק לעזרה בעיצוב, בכתיבה, באינטרנט. אתם מוזמנים לכתוב ל-thisisracism בג'מיל.קום.

לילה טוב, אנגליה.

5 מחשבות על “חיסון

  1. יעל הגיב:

    מה אומר לך, טל.
    אני חוזרת עכשיו מלוד, שם הרסו את בתיהם של 60 בני משפחת אבו עיד.
    מעבר לכביש הקימו שכונה שלמה בלי אישורים בחסות העירייה. ליהודים בלבד, כמובן.
    את הבתים שלהם לא יהרסו.

    חיסון טוב לפני שהמחלה מתפרצת, לא כשהיא כבר גומרת על המערכות החיוניות.

    הלוואי שאני טועה

  2. ניסים הגיב:

    שיהיה בהצלחה.

    אם תצליח לשכנע אותי, אחד שהוא בין אינו-גזען-ושטוף-מוח-שלא-יוצא-לרחובות-גם-אם-מזג-האויר-נאה, לבין בעל דעות גזעניות ע"פ אמות מידה של חלק מהאנשים, עשית עבודה טובה.

    לדעתי, צריך לברר מחדש את המושג גזענות.

    למושג גזענות יש קונוטציה שלילית, מעצם הגדרתו, אבל הוא מושג קרוב מאוד למושג לאומנות שממש מזכירה לאומניות שכמעט זהה לפטריוטיות שהיא למעשה סולידריות ומסירות לקבוצה שבה אדם תופס את השתייכותו בו.

    אז קבוצות אנושיות תמיד יהיו (אם כל האנשים שמתנגדים לאמירה הזו יתקבצו למקום אחד, קרוב לוודאי שהם יהפכו לקבוצה בעצמם). קבוצות יאופינו ע"י קשר דם, קשר חברתי, זיכרון קולקטיבי, דת או מערכת ערכים מוצהרת משותפת וכו'.
    מה שמחזיק את הקבוצות האלו כקבוצות יציבות השומרות על הפרטים שבהם עשוי לנוע בין פטריוטיזם וסולידריות שבין חברי הקבוצה לבין לאומנות ושנאת הקבוצות האחרות. בין שני הניגודים האלה זאת קל למצוא שטחים אפורים (פטריוטיות: "לקנות כחול-לבן", גזעות: "חרם על מוצרי הגוי").

    באותם שטחים אפורים צריך שכל חד וחוש צדק גבוה, כדי להבחין בין טוב ורע.

    תחושתי היא שרוב מוחלט של "תופעת הגזענות בישראל" המדוברת, אינה אלא פרשנות הנוטה לראות את הרע שבקבוצתיות ולא את הטוב, באותם שטחים אפורים שטוב ורע מתבלבלים לנו.

  3. ניסים,
    העניין הוא שבהמשך הספקטרום שלך, (שבו לדעתי כתבת את "לאומניות" פעמיים – פעם כ"לאומנות"), אחרי גזענות, מסתתר אפרטהייד (או כפי שהיה בדרום ארצות הברית עד שנות השישים: Separate but equal), אחריו הגלייה, ובסופו של דבר ג'נוסייד. זה שהכל שייך לספקטרום אחד, לא אומר שככל שמתקדמים בו יותר זה בסדר, כי בהתחלה יש רק הרצון להיות עם "אנשים כמוך".

    הדבר השני הוא מה זה "אנשים כמוך", עד כמה ההגדרה הזאת היא אינקלוסיבית. אמריקה, למשל, מצליחה להיות מדינת לאום למרות שהיא לא מפלה על בסיס של צבע עור או אמונות דתיות או אפילו רקע אתני קודם.

    העניין הוא שהמושג הזה, "גזע", כפי שברברה פילדס הראתה לנו, הוא בעצם יצירה מלאכותית שמהווה אתה המנגנון האולטימטיבי לאקסלוזיה, להדרה. אדם יכול לשנות את דתו, את אמונותיו, אפילו את מינו, אבל ברגע שמחליטים, באופן שרירותי, שאתה שייך ל"גזע היהודי", או ל"גזע הכושי", אז אין שום דבר בעולם שתוכל לעשות כדי לברוח מההגדרה הזאת, ולכן תמיד אפשר יהיה להגדיר ולהדיר אותך.

    אבל בשורה התחתונה, המטרה שלי בכל הפרוייקט הזה היא די דומה לשורה הלפני אחרונה שלך: היכולת לפתח אצל אנשים את השכל החד ואת חוש הצדק הגבוה. ואני חושב שיהיה הרבה יותר קל לאנשים לפתח אותו שלא על אתגרי היום יום שלהם.

  4. יעל הגיב:

    לו אני הייתי פותחת בלוג כזה, הייתי עושה בלוג של "מצא את ההבדלים":
    מקרה אחד מחו"ל, שמיד פותח את נקבוביות האמפתיה של הציבור,
    ומקרה אחד דומה מאוד מישראל, שמיד מעמיד את הקוצים והביצורים של הציבור הישראלי.

    למשחק קוראים "מצא את ההבדלים", אבל מותר בהחלט גם למצוא את נקודות הדמיון.
    יותר שנוי במחלוקת, אבל גם פתוח לדיאלוג וחשיבה.

    דוגמה מוצלחת אפשר למצוא כאן:
    http://alllies.org/blog/archives/4706

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s