אוכל, זהות, ויאטנם

הם אוכלים הכל. זה מסוג הדברים האלה שאתה יודע, או שמעת עליהם, אבל אתה אף פעם לא בטוח אם מדובר באגדה אורבנית או לא. ואז אתה מגיע למסעדה ובתפריט בן ה-45 עמודים, יש צרצרים, ותנין, וצפרדעים, ונחש, ועזים, ודגים, וצבים, ופירות ים, ופרות. ואתה בטוח שזה בטח מהדברים האלה שכתובים בתפריט אבל אולי יש פעם ב… עד שאתה עושה טיול לשרותים, ובדרך, ליד המטבח, אתה שומע את הקרקור שמגיע מהכלוב של הצפרדע, ואי אפשר שלא לחשוב: איפה הם מחביאים את התנין?

אוכלים ברחוב. המון. דוכנים קטנים של וופלים או שיפודי בקר עטופים בעלים, שנצלים מעל דלי מלא בגחלים. דוכנים של אטריות, ואורז, ודגים מיובשים. קרפים מנייר אורז ממולאים בבצת שליו. בגטים עם פטה כבד, נקניקים, ביצה עין, שמטוגנת במקום. המסעדות מפרקות את הבשר וחותכות את הירקות ומטגנות את העוף ברחוב, ואז בערב יושבים על ספסלים כמו של ילדים בגן, בחוץ, ואוכלים.

זה שיגע אותי בהתחלה, עדיין משגע אותי. לא רק המגוון של אוכל הרחוב וכמה הוא טעים, אלא עצם הוויתו. שוב – ידעתי שיש דברים כאלה, ועדיין אי אפשר שלא להתפעל ממרחק העצום בין איך שאוכל מטופל אצלינו – בחדרי חדרים, בהיסטריית סלמונלה ובין הפטה שיושב חוץ בדוכן כל היום, ועדיין – כשאוכלים ממנו לא מתים.

ככה הם עושים את זה בוויאטנם. זה חלק ממי שהם. במנילה, קשה לצלם פריים שאין בו ברקע מקדונלדס, או סטארבקס, או KFC, או California Pizza Kitchen, או Wendy's. בסייגון יש KFC, קצת. אבל אין מקדונלדס. כי עדיין יש שם תחושה מאוד ברורה של איך עושים דברים. התחושה הזאת היא חלק מהגאווה הלאומית, שמורגשת כאן. חלק מהישראלים יגידו לכם שהויאטנמים לא נחמדים, שהם משדרים תחושה שאתה לא באמת רצוי שם. אבל זה לא משהו נגדך. זה שהם יודעים מי הם, גאים בזה. הפיליפינים, בסתר ליבם, היו רוצים קצת להיות אמריקאים. הוויאטנמים לא מרגישים צורך להתרפס בפניך, באופן אישי או קולינארי.

בית הארחה באמצע שום מקום על האי פו קווק. אין מזגן, אין מים חמים. בקתות עץ פשוטות. וכל ערב בשבע פיטר, שחזר לויאטנם אחרי שעזב אותה בגיל 15 ונדד בעולם, מבשל ארוחת ערב לכולם. שולחן אחד גדול וארוך, כמו בליל הסדר – ארוחה קיבוצית. חמש מנות, כולל קינוח. פיטר שוקד על הארוחה זאת כל היום. כשהגענו לכאן אחר הצהריים מורעבים, אחרי שש שעות נסיעה, הוא ניסה לשכנע אותנו להסתפק בטוסט ופירות כדי שיהיה לנו מקום לארוחת הערב. הוא צדק. ושם, בארוחת הערב, אנשים שקודם ישבו בפינות נפרדות מתחילים לדבר. היין זורם, בהתחלה מבקבוקים אישיים ובסוף מקיבוציים. כל אחד מביא לשולחן את סיפורי הטיולים שלו באיזור, ואת הגרסה המקומית שלו ל"לחיים".

מייקל פולן כתב ה"In Defense of Food", שהתפיסה הרווחת במערב, שאוכל זה משהו שקיים רק כדי לקיים גוף בריא, היא דבר חדש. שהתפיסה הזאת מתעלמת מהתפקיד ההיסטורי של אוכל כמשהו שקשור למשפחה, לדת, לתרבות, לזהות. של משהו שקושר בין אנשים. הארוחות כאן העשירו את הטיול שלנו בוויאטנם, לא רק בטעמים נפלאים (הרינגים מוחמצים קלות במיץ לימון עם בוטנים וכוסברה, מגולגלים עם חסות, נבטים, שבבי קוקוס טרי וכל מני עלים בתוך דפי נייר אורז, עם רוטב דגים לטבילה), אל גם באנשים, סיפורים, עצות וחוויות.

תמונות נוספות אפשר למצוא בפליקר

2 מחשבות על “אוכל, זהות, ויאטנם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s