שבע תמונות ויאטנמיות

(רמז: אם לוחצים על הלינקים, מקבלים תמונות אמיתיות, לא רק במילים)

1. טאפין (Taphin). הרים גבוהים אפופי ערפל, מוקפים בטרסות אורז ירוקות. אף מצלמה לא יכולה לתפוס את זה, אבל אלוהים יודע שניסינו. אנחנו בדרכנו  לאוטובוס שיקח אותנו חזרה לסאפה. עדר של נשות הכפר שליוו אותנו מהרגע שהרכב נעצר, בסצינה שהזכירה לי את הפתיחה של "A hard day's night”  התפזר, אחרי שזוג אוסטרלים קנה כמות מטורפת, ספוגת רגשות אשם, של תיקים וכיסויי מיטה. כולנו – האוסטרלים ואנחנו, אדומים כמו לובסטרים, אחרי שבילינו חצי שעה בחבית עץ ענקית מלאה במי-עשבים רותחים. ליד דוכן ירקות קטן אני רואה אישה זקנה, לבושה רק בשחור. אני שואל אותה אם אפש לצלם, והיא מהנהנת. אני מרים את המצלמה. היא מתארגנת – מסדרת את השיער, לובשת פוזה אצילית של מישהי שראתה דבר או שניים בחיים. קליק.
2. מאז שהגענו ל-Can Tho, ליאת ואני תוהים האם ייתכן שאנחנו ישנים בבית זונות. החשד הראשון התעורר כאשר המדריכה שלנו, שליוותה אותנו למלון כדי לדעת מאיפה לאסוף אותנו יום למחרת, אמרה "אבל זה לא בית מלון!”, ואז תיקנה את עצמה, כשראתה את השלט. על השלט כתוב בפונט ענק "Massage VIP”, ובפונט משמעותית קטן יותר "Hotel”. הבעלים, המקסים והכלל-לא-סליזי, טוען שהוא פשוט פתח לפני חודש, אז אף אחד לא מכיר אותו. אנחנו האורחים היחידים במלון, ובכל קומה יש מאבטח עם מכשיר קשר. מצד שני, החדרים גדולים ויפים. הדילמה נפתרת כאשר אנחנו מבקשים מסאז'. שתי צעירות וויאטנמיות מצודדות, בשמלת מיני ומחשופים, מעבירות אותי ואת ליאת מסכת מוזרה להפליא, שכוללת מסאז' דגיגונים (אקווריום שבו דגים אוכלים לך את הרגליים, כדי להסיר עור מת, או לפחות עושים זאת בתיאוריה כי זה היה מוזר לנו מדי), מקלחת (הן מקלחות אותנו, או לפחות בתיאוריה, כי זה היה לליאת מוזר מדי), סוגים שונים של סאונה (לפחות בתיאוריה, כי אני דוב), ואז מפרקות אותנו במסאז'.
3. האלונג ביי נראה כמו משהו מסרט פנטזיה. The cliffs of insanity, או משהו כזה. הערפילים וסירות העץ הסיניות, ה-Junks, רק מעצימים את האפקט. אנחנו בלב ליבה של התיירות הממוסחרת בוויאטנם. הסירות כאן הם אופרציות סרט נע שקשה לנצח בנשק קונבנציונלי. אבל כל זה, כל הרצון "לנצח את המערכת" “To explore off the beaten path”, נעלם אל מול היופי המדהים של המקום הזה. חבל שכל כך מלוכלך כאן.
4.  אני לא יודע מה יותר גרוע: לישון בתא השינה שברכבת לסאפה, שמונה וחצי שעות מטלטלות, פשוטו כמשמעו, או זה שאני כבר שלושה ימים לא מפסיק לשיר את "רכבת לילה לקהיר" של משינה.
5.  דאלאת (Dalat). מר האנג, הבאטלר שלנו, בדיוק סיים להסביר לנו שאם נרצה להדליק את האח, שנתקשר אליו בכל שעה. הוילה שלנו, אחת מהעשרים שנבנו על הגבעות של דאלאת כאתר נופש לקצינים צרפתיים, מהממת. מרצפות של פעם, אמבטיה ענקית, עמוקה עמוקה, עומדת על רגליים משלה. אנחנו נכנסים בה בנוחות, ליאת ואני. אני יוצא ראשון, כי נמאס לי מהדברים האלה מהר, לובש חלוק שיכול היה לעטוף בקלות מיני קופר. מהאמבטיה נשמעת קול שאלה: “תגיד טל, זה אמור להתנקז לרצפה?”. פחות מחצי שעה, וכבר הצלחנו לקלקל.
6. פו קוק (Phu Quoc), אי טרופי כמו שאי טרופי צריך להיות. תזזית פיתוח אוחזת את האי. בכל מקום אנחנו רואים כבישים בסלילה, אתרי בניה של הריזורטים שאוטוטו יצוצו פה, ויהפכו את המקום המקסים הזה לפוקט הבא. אנחנו שישה – ליאת ואני, ועוד ארבע חברה' שפגשנו בארוחת ערב אתמול, בגסט-האוסט שלנו. דיאנה מדברת ויאטנמית, ועוזרת לנו להגיע לסירה שמחכה לנו בקצה של כפר דייגים מוזנח. אנחנו עוברים מספרה שיושבת בתוך צריף. נשים מסתפרות, מול מראה, בלי דלת או חלון ראווה, אבל עם כל הגינונים. הסירה מביאה אותנו לרצועת חוף קטנה, בתולית. היופי רק מועצם מהתחושה שהנה, הצלחנו להגיע למקום הסודי, שרק אנחנו יודעים עליו. למחרת, אנחנו נוסעים ב-Long Beach, החוף המרכזי שנמנענו ממנו כי הוא "הכי מתוייר". אני צריך לעצור את הקטנוע כי כל כך יפה כאן, בשקיעה.

7. סייגון. הטיסה לכאן ממנילה היתה מההזויות שבהם השתתפתי אי פעם. בשלב מסויים הדיילת תפסה את המיקרופון, ואמרה "ועכשיו, לשלב שכולנו חיכינו לו, שלב המשחקים". שיחקו משחקי חברה במטוס. אני זכיתי בפרס (“הראשון שיכול להראות לי משקפיים", די צפוי, לא?). ביציאה משדה התעופה צובאים עלי נהגי מוניות, אבל אני כבר מכיר את הפרוצדורה, הולך ישר למוניות הרשמיות. מוודא שהנהג מכיר את המלון שלי, ומתחילים לנסוע. הוא אומר לי משהו. אני לא מבין את המבטא שלהם. בפיליפינים כולם מדברים אנגלית כל כך טובה. “Taxi meter, taxi meter”, אני אומר לו. הוא אומר משהו, משהו עם המילה "US Dollars”. אין לי כוח לזה. “no, taxi meter”, אני אומר לו, ומחייך. חשוב מאוד לחייך, לא לאבד פנים כאן, בוויאטנם, במזרח בכלל. הוא לא מפסיק לתווכח איתי. אני לא מבין מילה ממה שהוא אומר, אבל המסר מאוד ברור: אני רוצה לעשוק אותך, חבריקו תייר. אני מסרב. חוזר שוב על המנטרה של "Taxi meter”. נהג המונית נוקט בטקטיקת גרילה. לא עובר את ה-20 קמ"ש. אני לא מוותר. בשלב מסויים אני מבקש ממנו לעצור. “no no no”, הוא ממשיך. אני חוזר, מבקש לעצור. הוא עוצר. אני מנסה לקחת את התיק, אבל הוא מחזיק באחד מהם, ואז תופס לי את היד. לא בקטע מאיים, בקטע של “תשאר”. בהמשך הטיול אני אגלה שלוויאטנמים יש תפיסה מאוד שונה של מרחב אישי. אבל כרגע סימתי שבועיים של אימונים. אני משחרר את היד שלי, בתנועה איטית אך מלאת כוונה. מחייך, מסנן “Please don't touch me”, תופס את התיקים, ויוצא מהאוטו. אמצע הלילה, איפשהו בסייגון. קיבלתי את ההחלטה עוד לפני שנחתתי שבטיול הזה אני הולך להיות פראייר. לא הולך להתווכח על עוד דולר או פחות דולר. אבל משהו בו מחרפן אותי. אני מנסה לעצור מונית. והיא עוצרת. הנהג שלי, כועס, מדבר עם הנהג החדש. הנהג החדש מסביר לי שאני צריך לשלם לו, עבור המס נמל והמונה שדפק עד כה. אני עייף, אין לי כוח. השטרות חדשים לי. אני שולף את מה שנראה לי הכי קרוב למספר שעל המונה, משחרר את הנהג הפסיכי שלי ונהנה מנסיעה רגועה למלון שלי. כמובן שבדיעבד הסתבר שלנהג הראשון נתתי פי עשר ממה שהייתי צריך. אבל לפחות הראתי לו מה זה.

מלי

מחשבה אחת על “שבע תמונות ויאטנמיות

  1. דאלאת והאלונג ביי (אבל בעיקר דאלאת) עוררו בי געגועים.
    ועניין המהירות? אני לא חושב שהוא עשה לך דווקא. למיטב זכרוני, הגבלות המהירות בוייטנאם הן נוראיות. באוטוסטראדות נוסעים 60.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s