שלמה ארצי בהופעה בקיסריה. אין יותר ישראליאנה מזה. חוגגים יום הולדת לאמא שלי, מעריצה גדולה. המקום מפוצץ. אני שוב נזכר שהופעות המוניות זה לא באמת בשבילי, אבל מי שבנה את התיאטרון הזה ידע מה הוא עושה. הבריזה משגעת.
שלמה ארצי גדול כמו החיים. המוזיקה שלו היא לא כוס הצויקה שלי, אבל אני במיעוט. חמשת אלפים אנשים נרגשים סביבי באקסטזה כשהוא עולה על הבמה. מכירים כל מילה בכל שיר. מזהים כל נים וניואנס. משדרים לו אהבה שאין לה סוף. והוא מחזיר להם. המופע מופק ברמה בין לאומי. שלמה ארצי יודע לשיר, באמת. הסאונד טוב, הנגנים מהמעלה הראשונה (פיטר רוט על הבס), הכל משומן, זורם, מדוייק וגם לא כשצריך.
שלמה ארצי ("שלמה", לחמשת אלפים חבריו הקרובים) יורד אל הקהל. מתערה בו, מתחבק, רוקד, נותן צ'אפחה. הוא מחזיר אהבה, בלי לאבד ביט, בלי לזייף. הוא בלתי אמצעי, מסתכל בעיניים, או לפחות מנסה. כל פעם שהוא מתקרב למישהו או מישהי, אנשים האלה, ששילמו כמה – אלף ש"ח לכל כרטיס כדי להיות באורקסטרה? המישהו הזה שולף פלאפון, או מצלמה, ומתחיל לצלם. זה משגע אותי. הזמר שאתם הכי אוהבים נמצא לכם מול העיניים, מרחק נתז זיעה. ובמקום להיות נוכח, לחוות את הרגע במלואו, לתת לו להצרב בזכרון, אתם מתעסקים עם המצלמה, כדי לתעד את הרגע בסרטון קטן ורועד שתראו פעמיים בחיים שלכם?
קורות ממלכת עילם 
לוק את דה פינגר פוניטינג טו דה מון, אנד יו לוז אול דה הבנלי ספלנדור 🙂
בדיוק מהסיבה הזאת אני לא אוהב לצלם, אפילו את הילדים שלי בשיא חמידותם. תן ליהנות מהיופי, במקום לחשוב פריימים (ולרוב הופך גם אותם למודעים לעצמם, מה שהורס את הרגע).
מזמן אני מחזיק בדעה שבניגוד לאמונה המיוחסת לאינדיאנים, מצלמה אינה גונבת את נשמתו של המצולם – אלא את זו של המצלם.
היי, עצור רגע אחד
לא צילמת
לא שיתפת
לא הייתה
אל תהיה מיושן. הצילום היא החוויה האמיתית.
או שמא, שיתוףהצילום היא החוויה האמיתית ?
אני קצת מבולבל
אבל גם אני מיושן, שלא לומר זקן.
מסכים איתך לחלוטין.
האנשים המצלמים בולטים היום בכל אירוע מוזיקלי.
ולמה? כדי לזכות בהקלטה באיכות נמוכה (וידאו ואודיו) של שיר שאפשר לשמוע יום יום באיכות מעולה?
בניגוד למרמיט, אני דווקא לא מאמין בהימנעות מתעוד באופן כללי. אני מוצא הרבה סיבות בתוכן בצילום – להנציח ליצור מזכרות ובשאיפה לעשות זאת למצבים טבעיים וספונטניים.
עם זאת, תרבות הצילום בהופעות פשוט נשגבת מבינתי.
פוסט נאה, וגם משפט הסיכום של מרמיט.
כחובבת צילום (ומי שמחזיקה מצלמה בידה בהופעות רבות), אני יכולה להבין את הרצון לצלם. לא וידאו, כי כאמור – מי יראה את זה, בטח ובטח באיכות סאונד גרועה ויד רועדת. זה לא מעניין. אבל סטילס אמנותי הוא כיף, מין ציד של ללכוד רגע קטן שבו הכל נכון – האור, הזווית, ההתרגשות. זה כיף גדול.
אבל, התמקדות בצילום יכולה לגזול את חוויית ההופעה. לכן צריך מאוד להיזהר מזה בדרכים שונות: למשל, לא מצלמים וידאו, שבו אתה מחוייב לשיר שלם, ולא יכול לזוז או לרקוד. מצלמים רק בשירים בודדים, לרוב אלו הפחות אהובים עליך, או רק בהדרן. בשאר, מצלמה בתיק.
יש גם רגעים שאין סיכוי לצלם, ואני מוותרת מראש ומעדיפה לחוות אותם עד תומם במו עיניי ולא דרך מסך המצלמה. למשל, לווייתנים שעולים לפתע מעל המים באוקיינוס הדרומי ושוב נעלמים (ותמיד יופיעו מחדש במקום שאליו אף אחד לא מכוון את המצלמה) או ביום אחד של שמש שוקעת שצובעת בזהב קרעי אגם באוגנדה, ואז מתחלפת בירח מלא שמכסיף אותם. זה פשוט גדול ורחב מדי מכדי להיכנס בתמונה.