ביום שישי יואל מרכוס פירסם בחלק ב' של הארץ טור שכותרתו "איפה הקוטג' הפוליטי". מרכוס מנסה להבין "איפה הוא אותו ציבור היודע להתקומם על כיסו ולכרסו", בהקשרים הפוליטיים. מרכוס מתעלם מהעובדה שמחאת הקוטג' היא היוצא מן הכלל, ולאוו דווקא הכלל, כשזה מגיע להתנהגות צרכנים ישראלית. אבל פה, במובן רב, קבור הכלב. כי הסיבה שהאנשים לא יוצאים לרחובות היא לא כי הם מרגישים שהמצב בסדר, או אפילו כי הם מרגישים שאין פתרון. אנשים לא יוצאים לרחובות כי ההפרטה לימדה אותם שאין טעם.
הפרטה היא המכירה של נכסים של המדינה לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים הידיים הפרטיות האלה מתכסות באצטלה שהן חברות ציבוריות אז בעצם הן משרתות את הציבור, אבל טיעונים כאלה עובדים בעיקר על אנשים שמאמינים בסנטה קלאוס ולביבי נתניהו. לאורך השנים יותר ויותר דברים שפעם המדינה היתה אחראית לספק לנו, הולכים ועוברים לידיים פרטיות. בחלק מהמקרים, ההפרטה היתה מוצדקת ועשתה טוב לתחום. בחלק עצם הרעיון שהפריטו את השירות נראה לי מחריד. ההפרטה של שירותי הסעד, לדוגמא, או נסיון ההפרטה (שכשל בינתיים) של בית סוהר או ההפרטה החלקית דה-פאקטו של המשטרה בכל מני מועצות עירוניות. יותר ויותר שירותים שפעם המדינה היתה אחראית לאספקה שלהם, עוברים לידיים פרטיות, לשוק ה"חופשי". כתוצאה מהתהליך הזה, חלק הולך וגדל של הגופים החיצוניים שמשפיע על החיים שלי הוא פרטי. את שירותי המדיה והבידור שלי אני מקבל מהשוק החופשי. את שירותי התקשורת שלי אני מקבל מהשוק החופשי. מי שיכול להרשות לעצמו אז גם את שירותי החינוך והרפואה. המים מגיעים מגיעים מתאגיד, הכבישים נסללים ומופעלים על ידי חברות פרטיות. ככל שעובר הזמן, התפיסה שלי את המדינה כגוף שעושה… משהו, הולכת וקטנה. אז אם אני לא באמת תופס את המדינה כאחראית למשהו (ולמה שאעשה זאת? מה היא נותנת לי?), אז מה יש לי למחות כנגדה? מחאת הקוטג' לא כוונה נגד המדינה כי למרות שלמדינה היו ויש כלים לעזור לסוגייה הזאת, אף אחד לא חשב שזה באחריותה בכלל.
אבל זה רק חצי מהסיפור. כי אם מישהו היה עורך לפני חודשיים רשימה של עשרים הדברים שהישראלים חושבים שהם יקרים מדי, או שדופקים אותם בהם, ספק אם הקוטג', או חברות המזון בכלל, היו שם. מי שכן היה שם היו חברות הביטוח, והבנקים, וחברות האינטרנט והסלולאר, YES, הוט. מדובר באוסף של חברות שנואות, שאין כמעט ישראלי שלא מרגיש שאחת מהן דפקה אותו באופן אישי. ובכל זאת, לא התארגנה כאן שום מחאה או כלום. כי מצד אחד אי אפשר היום בלי חשבון בנק או טלפון סלולארי, ומצד שני, כי יש כולה שלוש וחצי ספקיות אינטרנט, ושלוש וחצי חברות סלולאר, וכולם אותו חרא, אז אין טעם למחות. אני בספק אם אפשר לחיות היום בישראל, שלא במערה, בלי להיות קשור לאחד מבעלי ההון הגדולים. הקוטג' הוא אירוע סינגולרי: מוצר מאוד בסיסי, שעליית המחירים בו מדגדגת לכל אחד מאיתנו באופן אישי, אבל אפשר לוותר עליו . לרוב האנשים אין את הפריוולגיה הזאת עם, נגיד, דלק. אבל הקוטג', כאמור, הוא יוצא דופן. עם ישראל לא מוחה, כי הריכוזיות במשק לא באמת מאפשרת לו.
הייתם חושבים שממשלה חובבת ניאו-ליברליזם היתה נחרדת מהעניין הזה, ושואפת לשוק חופשי שיווסת את עצמו ויגרד לעצמו את הגב עם יד נעלמה. אבל לא. כי כשהמדינה מפריטה את חלקיה, כשעוד חתיכת מרגז מושלכת לשקשוקה, היא לא מקבלת רק כסף. הריכוזיות במשק הישראלי היא אינטרס של הממשלה, כי היא מחנכת את הצרכן שאין לו, בתכל'ס שום כוח אל מול התאגיד, לא סליחה, הממשלה, נו, הגוף הגדול הזה שעושה לו דברים שהוא לא אוהב. וככל שעובר הזמן, אנחנו נהיים פחות ופחות אזרחים, ויותר ויותר צרכנים.
קורות ממלכת עילם 
אני מסכימה אתך וחולקת עליך.
פתחת את הפוסט בניתוח קולע לדעתי – ההפרטה מחלישה את המדינה ואת הדמוקרטיה, כי עניינים חשובים נחתכים בידי אנשים שאינם מייצגים את הציבור ולא חייבים לו דין וחשבון.
פסקת הסיום שלך, לעומת זאת, היא קובלנה קפיטליסטית למהדרין – אין מספיק מגוון, הכלכלה ריכוזית מדי. ואיך מרחיבים את המגוון? הפרטה, כמובן.
אלא שההפרטה לא בהכרח משפרת את השירות (למשל ההתנהלות של תאגידי המים החדשים), אבל בהכרח פוגעת בדמוקרטיה. מה עדיף?
כמיטב המסורת האנרכיסטית אני מציעה לדרוש את הבלתי אפשרי – גם מגוון וגם ציבורי. איך? זה די פשוט – לבטל לגמרי את הרכוש הפרטי.
ולעניין אחר – אני לגמרי מסכימה אתך שסיפור הקוטג' הוא היוצא מהכלל המעיד על הכלל – החברה הישראלית המיינסטרימית חיה בסרט שמוקרן בערוץ 2, ומכל המאבקים החשובים שאפשר לצאת אליהם החליטה להיאבק דווקא על מוצר לא חיוני שפוגע בבריאותם של אלו שאוכלים אותו, ושל אלו שמייצרים אותו. תרגיל קלאסי של תמרון התודעה הציבורית לשטויות.
לא ראיתי המוני אנשים יוצאים להיאבק על זכויות דיור בישראל, על שכר המינימום, על תנאי עבודה – שלא לדבר על זכויות האדם שאינו יהודי.
ובינתיים – קוטג'.
במקרה הזה, התשובה הרבה יותר פשוטה:
רוב העם בישראל לא מסכים עם יואל מרכוס בנושא הפוליטי!
ביחס למקרים האחרים (תאגידי המיים והטלת מע"מ על המים תוך כדי כדוגמא צועקת במיוחד) – התשובה לא ברורה גם לי.
אולי הסיבה להעדר המחאה קשורה לכך שבהרבה מהמקרים, לא ברור מהו הפתרון הטוב ולא לכולם יש את אותו האינטרס (למשל – במקרה של עלויות דיור – לכל בעל דירה יש אינטרס מהותי שמחיר הדירות לא יצנח בעשרות אחוזים, וזה רוב הציבור בארץ. במקרה של שכר המינימום – יש קבוצה לא קטנה שחוששת שזה יגרור אינפלציה ו/או פיטורין של רבים ובסוף יפגע בה)
וביחס להצעה לבטל את הרכוש הפרטי – זה כולל גם את הבגדים בארון? את המיטה? את הבית? את האוכל? 🙂
אמיר
אמיר – כן.
אם אין רכוש פרטי – אין גנבים ואין עניים.
יעל, זה רק צעד אחד בכיוון הנכון.
כאנרכיסט++ אני ממליץ לבטל גם את זכות האדם על גופו – כך ניפטר גם מרוצחים ואנסים
עצוב ומוזר לחשוב שאנשים חשים קרבה עזה ובלתי אמצעית לרכוש באותה מידה שהם חשים קרבה לגופם-שלהם.
מי מעניק את הזכויות, ומתי הוא שולל אותן?
(במדינה שבה שיח הזכויות ממילא נשחק עד דק, כדאי לחשוב על רשת ביטחון אחרת)
יעל,
אני לא חש כל קרבה לרכוש.
הנקודה שניסיתי להאיר היא שהמשפט "אם אין רכוש פרטי – אין גנבים ואין עניים" הוא נכון עבור קפיטליסט כמו שהוא נכון עבור אנרכיסט, אבל לא בגלל שהוא פותר איזו בעיה אלא מפני שהוא יוצר עולם מושגים שאינו מאפשר הגדרת "עניים" ו"גנבים".