תום לחץ שוב על הכפתור עם ה-F הכחולה, שעל האייפד שלו. הוא אהב לחשוב על האייפד כשלו, למרות שרשמית הוא היה שייך לאבא. אבל לאבא הייתה נטייה לקבל כל מני גאדג'טים כל הזמן, ותום גילה שאם הוא יאמץ אחד מהם לעצמו מספיק זמן, הוא ישאר שלו. המסך התחלף לאפליקציה המוכרת של פייסבוק, ותום הסתכל על המסך במבט מרוכז מאוד, מנסה להשפיע באמצעות הריכוז והרצינות שלו על מה שיקרה עכשיו. אחרי דקה המבט המצומצם התפרק למסכה של אכזבה. פייסבוק בישר לתום שהוא שוב לא מצליח להתחבר לשרת, ולכן, ולכן לא ניתן יהיה בעצם להשתמש בו. מתוך הרגל, הוא ניסה לבדוק אם יש בסביבה איזה רשת WIFI שהוא יכול להתחבר אליה, אם אולי משהו השתנה מאז הפעם האחרונה שבדק. תום ידע שזה אבוד. שבכפרים כאן בסיביר בכלל לא שמעו על האינטרנט, וגם אם שמעו אז בטח אין להם WIFI בכפר, ואם יש אז הוא בטח נעול בסיסמה ואם לא נעול אז מה הסיכוי שהוא יצליח לקלוט ולהתחבר ולבדוק את מה שהוא צריך לבדוק תוך כדי שהוא חולף על יד הכפר הזה ברכבת הארורה שהם נוסעים בה. אבל תום חייב לנסות. הוא חייב להשיג חיבור לפייסבוק עד מחר. כי מחר יום חשוב.

תום הכניס את האייפד לתיק, והסתכל מסביבו. הקרון שלהם היה ריק. הוא ישב על המיטה שלו. הוא שנא את המיטה הזאת. הוא שנא את הקיפול של השמיכה, שתמיד קופלה כמו מעטפה קשה שאי אפשר להכנס אליה. והוא שנא את החדרנים שכל פעם היו מופתעים למצוא אותו בחדר כשהם מגיעים, כאילו הוא היחיד שנשאר בחדר שלו בזמן הנסיעה ברכבת. והוא שנא שכל פעם למרות שהוא ביקש, באנגלית, בעברית, בשפת סימנים, שלא יקפלו אותה חזרה לתוך הקיר, הם קיפלו אותה בכל זאת.

תום הגיע מזמן למסקנה שרכבות זה יופי בעיקר בספרים ובסרטים. בהתחלה, כשכל המשפחה רק עלתה על הרכבת, הכל הגניב אותו. ב-24 שעות תום הוצף במיליון דברים שעד עכשיו הוא ראה רק בטלוויזיה. כרטיסנים, וקרון מסעדה, והמעברים בין הקרונות, ותחנות רכבת, ומיטות כאלה שנכנסות לקיר. אבל מהר מאוד תום הבין שמה שמגניב אותו ברכבות שבסיפורים שהוא אוהב זה שקורה בהם דברים. וברכבת הזאת לא קרה כלום. זה התחיל כשעמום. הוא עלה על הרכבת בציפייה להרפתקאה. לא תעלומת רצח או השתלטות של טרוריסטים כמו שבדרך כלל קורה, אבל משהו, הרפתקאה. ככה הוא גם שכנע את אמא שלו, שזה בעצם רעיון טוב שהוא יבוא איתם. "זו תהיה הרפתקאה בשבילי, אמא".  זה התחיל כשעמום, אבל מהר מאוד הפך לכעס מריר.

תום יצא מהחדר שלו, והתקדם לכיוון קרון המועדון. אבא ואמא שלו עמדו ודיברו עם דובי ויערה, החברים שלהם מהעבודה. הם בדיוק צחקו כשתום נכנס לחדר. תום התקרב לאבא, שהניח עליו יד מחבקת ושאל בקול צוחק,

"אז מה, תום, החלטת להוציא את האף שלך מהחדר?"

השאלה הזאת רק הרגיזה את תום עוד יותר. הם לא רואים שהוא כועס? איך אבא מרשה לעצמו להיות כל כך מרוצה כשהוא עצמו כועס?

"כן."

"עוד מעט אנחנו אמורים לעצור באחד הכפרים היותר מעניינים. יש סיור מודרך, אתה בא?"

תום רצה להגיד לו שלא, שזה לא מעניין אותו כל הכפרים האלה, ושהוא כועס שהוא פה, וששום דבר לא קורה כאן, ושלהכל יש ריח ישן של הבית של סבתא שלו בגבעתיים. אבל אז הוא נזכר בזה שהוא אמור להראות להורים שלו שהוא נהנה כאן. הוא הרי שכנע אותם שהוא יהנה כאן למרות שזה "לא בדיוק טיול לילדים".

"אולי. תקראו לי. אבא, שאלת אותם על האינטרנט?"

"כן, חמוד. הם שוב התנצלו שזה לא עובד, אבל כנראה שיש להם איזושהי תקלה בציוד או בעיית קליטה, לא בדיוק הבנתי."

"אבא, זה חשוב".

"אני מבין תום, אבל מה אני יכול לעשות".

הוא לא הבין כמה זה חשוב. זה היה מאוד ברור שהוא לא הבין. עבר כבר שבוע מאז שתום היה בקשר עם החבורה שלו. זה לא שהוא חשש שישכחו אותו. אבל מחר… מחר היה יום חשוב. קריטי בחשיבותו. והכל היה תלוי בזה שיהיה לו פייסבוק. אמא התקרבה אליו.

"נו, תום-תום, מה מצב ההרפתקאות?".

תום ידע שאמא שלו לא שואלת את השאלה כדי לצחוק עליו, אבל זה עדיין הרגיש כמו מלח על הפצעים. הוא משך בכתפיים.

"בסדר."

אמא הסתכלה עליו וחייכה

"מה 'בסדר'? בן יקר, יש לך שם שאתה צריך להצדיק, אתה זוכר שקראנו לך תום…"

"…על שם תום סוייר, הגיבור של הספרים שאת אוהבת, כן אני יודע.". זה היה טקס קבוע של תום ואמא שלו, שהם עברו כל פעם שתום לא התנהג כמו שאמא שלו חשבה שילדים אמורים להתנהג. נגיד, כל פעם שהוא העדיף להשאר בבית ולשחק במחשב במקום לרדת למטה ולשחק כדורגל.

"אז יאללה חביבי, לך תמצא הרפתקאות. יש לך שעתיים עד העצירה".

תום אמר שלום להורים שלו ולחברים שלהם, ויצא מהקרון. אם קודם הוא היה קצת עצבני, עכשיו הוא הרגיש כאילו כולו רוגש ורועש מבפנים. אני אראה להם מה זה הרפתקאות, הוא חשב. אם היא רוצה אותי הרפתקן כזה, אני אראה לה מה זה. אני אסתבך בכאלה צרות, שזה יעשה לה ולאבא כאלה בושות. הם לא יצאו מהקרון שלהם כל הנסיעה.