בין שתי ערים

מייקל פולן, הקדוש-פטרון של הבלוג הזה, כתב פעם שאין שום בעיה לאכול את כל הג'אנק פוד שתרצו, כל עוד אתם מכינים אותו, לגמרי, בעצמכם. אם אתם מוכנים להשקיע את הזמן בלקלף את תפוחי האדמה ולטגן את הצ'יפס ולאפות את הלחמניה וכו', תאכלו המבורגרים כאוות נפשכם. הגאונות של תעשיית המזון המהיר היא שהיא לקחה את התהליך המסובך הזה, ופישטה אותו למצב שאפילו לא צריך טבחים. זו הגאונות של אמריקה. לקחת את הדבר המבוכי הזה שנקרא "עיר", ולפרוש אותו על גריד ככה שאי אפשר ללכת לאיבוד. בוב בורשרס, שעמד בראש קבוצת האייפון, סיפר לי שבאפל יש מושג שנקרא Automagic – הכל צריך לקרות בקלות. "If you have to configure it, it's too complicated".

בעשור וחצי האחרון, טכנולוגייה נהייתה ממש טובה בלקחת דברים מסובכים, ולפשט אותם. כל מני תהליכים שבעבר דרשו כוהנים מומחים/סוכנים הופכים נגישים להמונים. ב-1998, כשרציתם להזמין חופשה, התקשרתם לסוכן נסיעות. הסוכן נסיעות הזה היה כהן מוסמך שידע איך לעבוד את מערכות הזמנת הטיסה המסובכות, ושלט בכל מני מונחים דתיים כמו "PNR" או "Class Y". היום גם אנשים שמקלידים בשתי אצבעות יכולים להזמין טיסה, מלון, ומכונית. בעבר, אם רציתם לפרסם משהו שמיליון איש יוכלו לקרוא/לשמוע/לראות הייתם צריכים למצוא סוכן תוכן מורשה (עיתון, הוצאה לאור, חברת תקליטים), ולקוות שאותו סוכן יאמץ אותכם אל חיקו.

מה ששינה את זה זה לא רק האינטרנט. זה העובדה שהרבה מאמץ הושקע בלהפוך דברים לפשוטים. זה מהלך שמתחיל בפוטושופ, ממשיך בפיקאסה ונגמר באינסטגרם. ממיליון כפתורים, פילטרים וצ'ופצ'יקים, לשישה פילטרים וכפתור אחד בערך. זה לא שאין יותר פוטושופ. זה פשוט שרוב האנשים, שבאמת לא צריכים את פוטושופ, יכולים לעשות דברים על אמת עם תוכנות פשוטות יותר. בקיצור, בעשור האחרון הטכנולוגיה נהייתה ממש טובה בלהפוך דברים מסובכים לפשוטים. התוצאה של המהלך הזה היא שדור שלם של מתווכים מצא את עצמו בלי עבודה, והפך לקואצ'רים.

חוץ מבארגונים. יצא לי, בזמן האחרון, להתקל במערכות מידע של כל מני ארגונים שאני מייעץ להם. רובם ארגונים גדולים, חלקם ממשלתיים, וברובם נראה כאילו מערכות המחשוב נתקעו אי שם בשנת 1998. הכל היה… מכוער, קשה, לא זורם, מיושן. נראה כאילו העשור האחרון דילג עליהם. כשניסיתי לרחרח טיפה יותר, להבין איך זה שלמרות שכמות פסיכית של כסף מושקעת במערכות מידע, אני מקבל חוויה טובה יותר מפייסבוק או  מהאפליקציות שעולות 2 דולר לאייפון, ושאולי צריך להסתכל על מודלי פיתוח אחרים למערכות מידע, נרמז לי שאני לא מבין על מה אני מדבר. שיש סיבה שבכל מסך יש עשרות שדות שצריך למלא, ושכולם מכוערים. שהמערכות כאן, חביבי, זה לא איזה משחק של ילדים באינטרנט, אלא דברים שאנשים סומכים עליהם בתהליכים עבודה מורכבים מאין כמוהם.

רוב האנשים שלומדים מדעי הרוח או החברה נתקלים, מתישהו בתואר, בצרפתים. לא מדובר בצרפתים שבאים לארץ בחודשי הקיץ ומתנחלים ברחוב בן יהודה. ובמידה מסויימת חבל, כי זה היה נותן לאלפי סטודנטים מתוסכלים את ההזדמנות לבוא ולהעיף להם כאפה. מדובר בהוגים הצרפתים, שמקדשים פוסט מודרניזם, יין איכותי, וחוסר נהירות מוחלטת. בניגוד לעמיתיהם האמריקאים, שכותבים בין השאר כדי שהקוראים יבינו, ההוגים הצרפתים – פוקו, דרידה, דלז, בורדייה (אם כי יש לו פה ושם עמוד קריא) נהנים מהיכולת שלהם לכתוב ככה שאף אחד לא יבין. לדעתי (ואני לא לבד כאן) זה בכוונה. אצל בורדייה זה הכי מצחיק, כי הוא כל הזמן כותב על איך בעלי ההון התרבותי עושים מאמצים לאמץ דברים איזוטריים וקשים על מנת לעשות ריבוד חברתי בניהם ובין המעמדות הנחותים יותר, תוך שהוא עושה את זה בעצמו.

וכאן נשאלת שאלת מיליארד הדולר: האם הם עושים את זה בכוונה כדי להיות פלצנים, או האם באמת יש דברים שאי אפשר להעביר בצורה פשוטה? האם מערכות המידע בתוך ארגונים הן מורכבות יותר כי באמת התהליכים שם מורכבים יותר מאשר כל הדברים שפושטו עד עכשיו? או שאולי, בשני המקרים, אנחנו תקועים בסיפור של עצמנו, שלא מאפשר לנו לפשט דברים, לפרק אותם לאטומים קטנים של פעולה או רעיון, קטנים ויעילים אבל פחות מרשימים?

אני לא רק מאמין שאפשר לתרגם דברים מסובכים לפשוטים. אני מתפרנס מזה. ולכן סוגיית ההוגים הצרפתיים כל כך מטרידה אותי. ואני לא היחיד שמתלבט בשאלה הזאת. טים בריי, שהיה אחראי על טכנולוגיות Web ב-Sun שואל שאלות דומות בפוסט הזה. אולי "We're doing it wrong". אולי כל החברות הרציניות האלה של פתרונות ל-Enterprise צריכות להסתכל טיפה על איך דברים קורים  ב"אינטרנט". תחושות הבטן שלי הן שכן, בהמון מקומות עושים את זה wrong. הדיון שהתפתח בעקבות המאמר מעניין ועשיר. הו כולל גם נקודות חשובות וגם תגובות מגננה ("אתם לא מבינים כלום ו-IT ארגוני זה מסובך לאללה") או הערצה ("האיטנרנט שולטטטתתתת!!!!~1!"), והוא מראה לי שאני לא לבד בתחושתי. אבל למרות הכל, אחת התגובות, שבה אריק אנגברכט מספר על איך בחברה שלו נחרדו לגלות שלרשומה בסיסית באחת המערכות יש 44 שדות חובה, ואחרי שהתכנסה מועצת החכמים לשיפור התהליך הם קיבלו רשומה בסיסית עם 44 שדות חובה, משאירה אותי מהורהר.

23 מחשבות על “בין שתי ערים

  1. בתכנות ארגוניות אני לא מבין כלום, אז אני אתייחס רק להוגים צרפתיים, ברשותך.

    נדמה לי שצריך לחבר את סופו של הפוסט הזה לתחילתו. הרי פולן לא מתאר כאן תהליך חיובי: הוא אומר שזו הבעיה המרכזית של התזונה המערבית.
    באותו אופן, נדמה לי שגם דרידה ופוקו (בעיקר הם) יגידו שכדי להפוך את המאמר שלהם לקריא, הם צריכים להוסיף לו סירופ תירס רב-פרוקטוז ופוטסיום סורבט. שאי אפשר לדבר על השפה, ועל הדרך שבה יחסי כוח מתבטאים בשפה, בדרך אינטואיטיבית – כי אנחנו מנסים לחקור בדיוק את האינטואיציות האלה. זה לא שקיצור איננו אפשרי, אלא שלקיצור יש עלויות.

  2. נכון. פולן מתייחס אל התהליך בשלילה, כי התוצר הסופי שלו הוא שזול יותר לאכול מזון מעובד מאשר לקנות ברוקולי. למייקל פולן אין שום בעיה עם אוכל פשוט.
    אני מסכים לחלוטין שיש דברים שאי אפשר, ולא ראוי לפשט. אבל אני לא בטוח איפה עובר הגבול, איפה אנחנו עדיין מספרים לעצמנו שאי אפשר לפשט את זה בגלל שזה איזור הנוחות שלנו, כי לא בא לנו, כי זה מוריד מהכוח שלנו או החשיבות העצמית שלנו.
    זה נכון שלפעמים כשמפשטים אז מקבלים אומת מזון מהיר, אבל לפעמים גם מקבלים דברים שלא היו מתקיימים אחרת, כמו הבלוג הזה…

  3. גם אני לא מבין יותר מדי בהוגים צרפתיים (וגם לא באמריקאיים) אבל דוגמאות המזון המהיר, האייפון והגריד מראות גם בדיוק מה רע בגישת הפישוט יתר על המידה: חוסר יכולת להכיל מורכבות ובשלב מאוחר יותר חוסר היכולת להבין מורכבות.
    לא כל אחד צריך לקמפל לעצמו את הקרנל של הלינוקס אבל לא מעט אנשים רוצים שיציעו להם יותר משתי קונפיגורציות חומרה למחשב וקצת יותר חופש בקונפיגורציה של התוכנה (OS וכו'). אנשים מתרגלים לג'אנק (פוד) ואחרי זה קשה להיגמל מזה. ג'אנק פוד, מלבד היותו ג'אנק, הוא הרי גם סמל של המערכת שמייתרת הת הכישרון/הכשרה כי היא מקדשת את החיסכון והמודולריות של המק-ג'ובים.
    בקיצור – כן לפרנצ' פייז ולא לפרידום-פרייז (שזה אותו דבר רק עם שם שמקדש את האינפנטילי).

  4. זה מצחיק. נדב לא מבין שום דבר בתוכנות ארגוניות, ואתה לא בהוגים צרפתיים. אבל כקולקטיב, אתם שילוב מנצח!

    לגבי עניין האייפון: מבחינתי זו דוגמה לאיך הפישוט הוא טוב, ולא רע. מה שהאייפון/אייפד מאפשרים לאנשים לעשות הוא כל כך מגוון, שאני לא בטוח שבאמת אכפת לי שאין לי אפשרויות חומרה. "לא מעט אנשים רוצים שיציעו להם יותר משתי קופניגורציות" – נראה לי שאם מסתכלים על זה מהתמונה הכללית, אז ממש מעט אנשים רוצים שיציעו להם יותר משתי קופניגורציות.

    אני מנסה להבין האם זה טרייד אוף אני מאפשר ליותר אנשים לעשות יותר דברים, אבל הם תלויים בגבולות הגזרה של הקומה מעליהם – הגאונים שפישטו את התהליך (או במקרה של אפל, מפקחים על התכנים).

    מצד שלישי, חשוב לזכור שזה שיש פיקאסה לא העלים את הפוטושופ. סיפרו לי פעם ש-iPhoto שמגיע עם המערכת הפעלה של אפל רץ על אותו מנוע כמו aperture, התוכנה המקצועית שעולה 200 דולר.

    זה מעניין שגם אתה וגם נדב, שניכם מהאקדמיה, מגינים על המורכבות או לפחות מתריעים מפני פגיעה בה בשם הפשטנות.

  5. גם את הפישוט צריך לתווך כי הוא לא קורה מעצמו.
    ניקח למשל את וורדפרס. אחד הדברים שמאפשרים את הפשטות של וורדפרס זה ההפרדה בין תוכן לעיצוב, כלומר שימוש בCSS ושימוש בDB.
    DB הוא דבר די מורכב (למרות שהקונספט פשוט = טבלה) שמבוסס על אלגברה רלציונית וההפרדה בין תוכן לעיצוב זה משהו שנלמד מעקרונות מאוד יפים של תיכנות מונחה עצמים. אחרי שמכירים אותם זה נראה פשוט, אבל יש כאן משהו מאוד אלגנטי ולא טריוויאלי. צריך מישהו שמבין במורכבות כדי לאפשר את הפשטות הזו.
    וזה בולט עוד הרבה יותר בכל המערכות של ניתוח מידע והסקת מסקנות שם המתמטיקה שמאחורי הקלעים היא מורכבת עד משהו שנראה כמו קסם גם למי שמבין בזה).
    ומביים אחרות – אפשר לנסות להסתיר את המורכבות אבל אי אפשר לוותר עליה.

  6. את כל מה שחשוב לומר כבר אמרו לפני. לא נותר לי אלא לטעון שפוקו דווקא מאד מאד קריא, לפחות כשהוא מתאר היסטוריה ולא מגדיר מונחים. הגישה שבה הוא סוקר את השינוי ביחס שלנו לשגעון או למיניות היא מחד קריאה ופשוטה ומאידך מעוררת מחשבה ומבטלת את ה"טבעיות" שאנחנו מייחסים לאינטואיציות שלנו.
    לגבי בורדייה, לי הוא גם היה קריא, אבל יכול להיות שזה כי היה לי כבר בסיס והרגל של קריאת מאמרים בשלב הזה, אז נשאיר אותו בחוץ.
    דבר אחד אני רוצה לומר: כשיש יותר מקג'ובס, האופק התעסוקתי של אנשים ממעמד מסויים מצטמצם. כשיש יותר אייפונים, האופק הטכנולוגי של אנשים עם השכלה טכנולוגית מסויימת מצטמצם. לכל הפשטה והקלה ו"טיפוש" של מוצר, יש מחיר של האנשים שעל הגבול, שאם היו נותנים להם לשחק עם זה קצת יותר – היו לומדים המון ובוחרים דברים אחרים לגמרי.

  7. מבחינתי תולדות המיניות מפסיק להיות קריא בערך בעמוד 13. אם לך הוא מאוד מאוד קריא לא נותר לי אלא להעריץ אותך.

    זה נכון שכשמפשטים דברים אז גם מגבילים אותם, אבל אתם לא מצליחים לראות משהו חיובי בזה שפתאום לא חייבים לעבור קורס על מנת לערוך סרטים או להקליט דיסק?

  8. ודאי שיש בזה צד חיובי, כמו שחיובי שלא צריך לדעת לכתוב קוד כדי להשתמש במדפסת, בניגוד למצב לפני 30-40 שנים. ובכל זאת – אני חושבת שהאייפון מעוררים בנו, האוריינים טכנולוגית, את ההתנגדות של "לא מסתירים את האופציות בתפריט מתקדם – לקחו לי אותן לגמרי!"
    אם המחיר של תוכנות העריכה המתקדמות והמקצועיות לא עולה עקב הקטנת השוק שלהן והגבלה שלהן למקצוענים – אני מניחה שגם לגרפיקאים ועורכי סרטים זה לא מפריע. אבל בדרך כלל, כשמוצר שהיה של כולם הופך להיות של פלח שוק שולי, הפיתוח שלו נפגע ו/או המחיר שלו עולה. ואולי גרפיקאי אמן בפוטנציה מעולם לא גילה את הכשרון כי יש לו אינסטגרם והוא לא שיחק עם האופציות. תוכניתנים בפוטנציה שנותרו משתמשי קצה כי האינטרנט היה בנוי מדי, ובעברית, כשהם הגיעו אליו. זו סוג של מלנכוליית סייברפאנק על כל פורצי השיטה שסגורים בין הקירות כי לא מצאו משרוקית של קפטן קראנץ' להתחיל בה קריירה. כאמור, יש יתרונות ברורים, אבל יש גם מחיר לפשטות. המרכז גדל והספר נעלם.

  9. אני עם אורן. אני לגמרי בעד המגמה של הפשטה של דברים והנגשה של כמה שיותר מהם לקהל הרחב – כל עוד זוכרים שכדי להגיע להפשטה הזו, הרבה אנשים היו צריכים לעשות המון דברים מסובכים (כמו להבין מה אנשים רוצים, שזה בכלל לא קל).

    אבל זה לא סותר בשום צורה את זה שבארגונים גדולים אף אחד לא רוצה להוריד פיצ'רים, אז במקום להוריד, תמיד רוצים "עוד משהו" – ומה שמקבלים בסוף זה סוג של מפלצת בלתי ניתנת לתחזוקה.
    זה קורה כי לאף אחד אין בד"כ את הביצים (או הביציות) להוריד פיצ'רים שאולי-מישהו-פעם ירצה – כי העלות של להוסיף פיצ'רים היא כביכול ברורה, ואת העלות של להוריד פיצ'רים אף אחד לא יודע (למרות שזה עשוי לחסוך כל כך הרבה שעות אדם – אבל זה שעות אדם שאנחנו כבר משלמים, אז זה בסדר…)

  10. מורין, יש משהו קצת אליטיסטי, ואולי טיפה רומנטי, בתגובה שלך. כאילו היצירה האמיתית היא היצירה שעושים עם הכלים המורכבים. את מסתכלת על האמן שהתפספס כי לא היה לו את הכסף לקנות פוטושופ אבל לא חושבת על המיליון אמנים שלא ידעו שהם כאלה עד שהם שיחקו עם אינסטגרם.

  11. יואב הגיב:

    הסיבה שמערכות Enterprise כל כך מסורבלות וגרועות היא בדרך כלל המחיר.
    כשמפתחים מוצר כמו אייפון שנמכר במליונים רבים, אפשר להשקיע המון שעות ושנות עבודה של מעצבים ומתכנתים כדי לעשות עבודה (כמעט) מושלמת.

    כשמפתחים מערכת יעודית לבזק, למשל, בזק צריכה לשלם עבור כל אותן שעות עבודה של המתכנתים ומעדיפה לשלם כמה שפחות. התוצאה הסופית, בדרך כלל, לא משהו.

    ג'ואל ספולסקי כתב על זה יותר טוב
    http://joelonsoftware.com/articles/FiveWorlds.html

  12. אולי אפשר להיות במקום שהוא לא ממש קצה, לכאן או לכאן?

    יש המון טוב ונכון בשיטה האמריקאית. אפשר לקחת בעזרתה בנאדם בלי ניסיון ולתת לו את הכלים ביד שייצור דברים טובים וירגיש את הקיק של היצירה טוב-טוב.

    ויש גם המון דברים שאי אפשר לעשות ככה. יש טיולים שממש לא הייתי רוצה להזמין בלי סוכן נסיעות עם די-הרבה ניסיון. יש אוכל שאני לא רוצה להוציא מקופסא. יש רעיונות שאי אפשר להביע ב-140 תווים – ואני אומרת את זה כמכורה-קשות לטוויטר.

    לא רוצה לחיות בעולם שמאפשר לי לדבר רק באוצר מלים מוגבל (אוריאל אופק קלקל, לטעמי, את העברית) אבל גם לא רוצה לדבר רק כמו שלונסקי ואלתרמן, רגלסון ובורלא. לא רוצה לחיות בעולם שבו מזלזלים בי כשאני מדברת דברים ברורים (שיט; הלכה הקריירה בראיית חשבון פורנזית). רוצה לחיות בעולם שבו אפשר ככה – ואפשר ככה – ויש מקום גם לחטוף סנדביץ' וגם לכבוש כרוב; גם להכין שאור וממנו לחם – וגם לקנות לחם פרוס (אם כי, לא בשקית; יש גבול).

  13. שונרא – ברור שלא צריך להביא את העולם למצב שבו הכל הוא דיסנילנד אחד גדול. אני פשוט חושב שבהרבה מקומות (ספציפית, ב-Enterprise IT) יש הרבה פוטנציאל לשיפור.

    יואב: לדעתי אתה מקל על עצמך. כי ל-AirBnB או להמון סטרט אפים אחרים אין תקציבים של מיליארדים לפיתוח, ובכל זאת יותר קל להשתמש במוצרים שלהם מאשר ברוב המוצרים שמוכרים/מפותחים לארגונים.

  14. יואב הגיב:

    בדוגמה של האייפון לא התכוונתי שהוא מוצלח ונוח בגלל שיש לאפל כסף להשקיע אלא בגלל שהוא מוצר שנמצא בשוק של מוצרי מדף שמכוונים למליוני לקוחות פוטנציאלים ושהשקעות כאלו מחזירות את עצמן.

    חברות שמפתחות פרויקטים יעודיים שתפורים עבור הצרכים של לקוח אחד, עשיר ככל שיהיה, לא יכולות להשקיע כל כך הרבה כי התוצאה הסופית תהיה יקרה מדי. זה נכון גם שלחברה שמפתחת את המערכת יש הרבה כסף, היא פשוט לא רוצה להפסיד על הפרויקט והלקוח לא יהיה מוכן לשלם את הסכום הדרוש לפתח פרויקט יעודי עבורו ברמת ליטוש של iphone.

    זה נכון גם כשהחברה שמפתחת את מוצר המדף היא סטארט אפ עני, המייסדים יוותרו לפעמים על משכורות, ישתמשו בכלים חינמיים ונחותים, אבל ישקיעו המון בליטוש של המוצר.

  15. אמיר וקסמן הגיב:

    מה שאמרת על הפילוסופים אפשר להחיל גם על המתמטיקאים, שפעמים רבות מנסחים דברים פשוטים וברורים באלפי הסתבכויות וניימדרופינג של מתמטיקאים זנוחים מהעבר. והשימוש הנורא באותיות "קסי" ו"חי".

  16. אמיר –
    גם לי שי שנטיה לצחוק על מתמטיקאים והנטיה "לסבך" טיעונים (זה חל באותה מידה על מדעני מחשב). מצד שני, הסיבוך הזה מהיא לאבסטרקציה שבסופו של דבר יכולה לפשט הרבה מאוד דברים אחרים.
    דוגמה פשוטה – אני יכול לדבר על פעולת חיבור של שני מספרים (2+2) וזה פשוט ומובן, אבל אם אני מדבר על פעולת חיבור מטריצות מעל שדה מסויים ([2]+[2]) זה מאפשר לי פתאום להכליל את ה"טיעון", כלומר את הפיתרון גם לבעיות ממרחבים אחרים ופתאום אני לא כבול למימד בודד ואפשר לדבר על מציאות מורכבת יותר שקיימת (והיא קיימת ואין טעם להתעלם ממנה – למשל ביצוע רגרסיה לזיהוי מוקדם של מחלה: תמיד אפשר להוסיף עוד פרמטרים שישפרו את התחזית).

    נראה לי שטחנתי ומי שלא יודע על מה אני מדבר איבד אותי ממילא. אז אני עוצר.

  17. פוסט מעורר מחשבה.
    אני עובד כבר המון שנים (בערך 17) כמנתח מערכות ומתכנת במערכת מידע גדולה: מערכת הבילינג של חברת חשמל.
    מצד שני גם עשיתי תואר ראשון בגילמן וכרגע לומד שם לתואר שני.
    לגבי הפילוסופים הצרפתים אני מסכים איתך: הם משתמשים בשפה אזוטרית ומסובכת, בין השאר כדי לשמר את כוחם כממסד. ממסד שעוסק כבר אלפי שנים בשאלות שבמהותן הן חסרות תשובה – ולכן סוג של דת (למרות שהדת הזאת מתכסה באיצטלה מדעית).

    לגבי מערכות מידע:
    המערכת שלנו "מכוערת" (כלומר נכתבה ומורצת בסביבת במיין פריים, ומכילה שדות רבים).
    אבל התחושה שלי שה- PC, האינטרנט, הפייסבוק וכו' – מונעים קודם כל מתוך שאיפה כלכלית.
    התחושה שלי היא שעולם המחשבים – ובתוכו אירגוני המידע הממשלתיים – מונע בתזזית מטורפת של "להתקדם". אנשי שיווק דוחקים באחראים על המיחשוב להתקדם, כשתוכנה או חומרה מסוימת נחשבת מיושנת מאד בחלוף חמש שנים. למעשה עבודתם של אנשי השיווק כמעט מיותרת, שכן הפייסבוק והאינטרנט כסוכנים של הקידמה מקודמים על ידי כוחות גדולים בהרבה – בעיקר על ידי המדיה.

    הדיבורים על הקידמה שהביא האינטרנט , על סטיב ג'ובס היזם הפלאי, החולם הגדול שהגשים את חלומותיו והפך את עולמנו לטוב יותר – הם דיבורים כמעט דתיים, נעדרי כל מימד של ביקורת עצמית. זו גישה שהתאימה למה שמכונה turn of the centuries , כלומר סוף המאה ה-19, אז האמינו שהמדע, הקידמה והטכנולוגיה יפתרו את כל בעיות העולם והאדם, ויובילו למעין גן עדן. בפועל פרצה מלחמת
    העולם הראשונה והביאה להתפכחות כואבת מגישה זו.
    (אגב, אני מהסבורים שאין לזלזל כלל בפתרונות המהפכניים וברווחה חסרת התקדים שהביאה הטכנולוגיה).

    גם ההצטיידות המתמדת בחומרה ותוכנה חדשות מזכירה גישה נאיבית כזאת.

    אגב, במערכת מידע טובה רצוי שיוצגו ויוכנסו על ידי המשתמש מספר מינימלי של שדות, לדעתי. יש לפרק את התהליכים המורכבים לתת-תהליכים פשוטים יותר. כשהכנסנו את המערכת שלנו – המיושנת להחריד במונחי עולם המחשבים, אבל הממשיכה עדיין להיות מפותחת – היה צריך לשכנע את המשתמשים לוותר על שדות רבים ולהפוך תהליכים לפשוטים. זה נעשה בתוך עולם המיין הפריים.

  18. מסכימה עם שונרא שלא צריך לבחור או-או. למעשה, אני חושבת שצמצום התפריט לשתי בחירות (…) קצת מפשט את העניין יותר מדי. (-;

    מוסיפה את שני הזלוטי שלי: 1. כאשר הכל פשוט, המורכבות נעשית מטרד. אבל המציאות (ולא הממשק האלקטרוני שלה) היא כן מורכבת. והחיים הם כן מורכבים, וזה היופי והקסם שבהם. אנשים שרוצים אוכל עם ממשק פשוט סטייל מקדונלדס גומרים בבית חולים עם מחלה מסובכת סטייל סרטן או חסימת עורקים.

    2. היחס של חברות כמו אפל אל הציבור כאל ילד שרוצה לעשות ה-כל בלי להתאמץ מקומם אותי. ברור שזה כיף, אבל זה מייצר חברה שבה יש המון אנשים שיודעים לעשות בצורה חובבנית המון דברים, בולעים את התרבות כמו מכירת חיסול והולכים בנתיבים שמישהו סלל בשבילם. זה כמו ההבדל בין לבנות חללית לגו בעצמי ללבנות חללית לגו מדגם של חוברת עבודה דידקטית. שניהם מספקים, אבל השני חסר השראה, מרדים את המוח, מעודד צייתנות וצרות אופקים והליכה בתלם ועוד ועוד ערכים דברים שתרבות הצריכה מרעיפה על מאמיניה.

    מה אתם עושים פרצופים של "איזה כבדה?", אנשים שעושים דברים מקוריים לא מכייפים?!

  19. זה מזכיר לי שלעדין שטיינזלץ יש ספר באוניברסיטה המשודרת שנקרא "הסוציולוגיה של הבערות" שבו הוא דן במנגנוני שימור כח דרך חסימה של ידע (דוגמא מייצגת – הכנסיה הקתולית והלטינית).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s