הגיגים על הודו שכתבתי במקום לכתוב את הספר שלי כשבחוץ יורד גשם וחתונה הודית מרעישה לנו מחמש בבוקר

יש קונבנציה כזאת, בקרב אמני לחימה, שלא מתעסקים עם השאלה. השאלה היא דבר מביך שמעניין ילדים קטנים. לא אמני לחימה רציניים. כי אי אפשר, הרי, לענות באמת על השאלה "איזו אומנות לחימה הכי חזקה/יעילה/קטלנית.”. אם תשאלו אמן לחימה רציני, לא מתאמן מתחיל ומתלהב, הוא יסביר לכם למה השאלה הזאת לא רלוונטית. “הכי יעילה למה? ללחימה בזירה או ברחוב?” “הכי יעילה למי? לאישה קטנה או ללוחם סומו?”. אנשים יספרו לך את הסיפורים איך למרות שאייקידו או טאי צ'י נחשבת לאמנות רכה, אז איך המאסטר שם כיסח מתאגרף. לא אוהבים לדבר על השאלה מכמה סיבות. קודם כל כי השאלות האלה (למי, למה) הן באמת שאלות טובות ונכונות. סיבה נוספת, שבאמת קשה להבין כשרק מתחילים להתאמן, זה שלרוב זה לא באמת משנה. אבל הסיבה השלישית שאמני לחימה לא אוהבים לדבר על השאלה, היא פוליטיקלי קורקט. כי אם תיקח כמה אמני לחימה, תשים אותם בחדר סגור עם כמה בירות ובלי שום מחוhבות לפוליטיקלי קורקט, כולם בסופו של דבר יסכימו שמישהו שמתאמן עשור ברצינות באגרוף תאילנדי ו-BJJ יקרע את התחת של מישהו שמתאמן ברצינות בטאי צ'י, ברוב הסיטואציות. לא נעים, ולא נכון תמיד, אבל במספיק מקרים.

אז מה לא כולם לומדים איגרוף תאילנדי וב-BJJ? כי כמו שאמרתי, יש יותר לאומנויות לחימה מלהיות הכי חזק וקטלני. אבל השאלה הזאת והפוליטיקלי קורקט שעוטף אותה הדהדו לי בימים האחרונים, פה בהודו.

אני חי כעשור בתל אביב, ולמרות שממש בדקות אלה אני מגולח למשעי, יותר ממחצית החיים שלי אני עם זקן צרפתי ומשקפיים, ולפיכך יש ספקטרום מוגבל למדי של דעות פוליטיות בו אני יכול להחזיק.* זו הסיבה שהמחשבות הממש לא פוליטיקלי קורקט האלה מייסרות אותי עד מאוד. אבל עדיין, אחרי שבועיים (שלמים!) בהודו, יש בי מקום שממש מבין את הבריטים, והיחס שהם פיתחו בזמנו ל"נייטיבז".

אני מודע לכל הסייגים. תרבות היא דבר יחסי. דגו של אדם אחד הוא רעלו של האחר, וברור שהודו נראית מטופשת, מטונפת, מקטינת ראש לי, יציר התרבות המערבית. אבל רבאק: היום סיימנו לאכול ארוחת בוקר במלון שלנו. היו לנו ריבועי נייר כאלה שעליהם נחה הצלחת, כמו במסעדות מזרחיות. כשסיימנו לאכול, המלצר לקח את הצלחות, ניגב את הניירות המטונפים עם סמרטוט, וערך את השולחן מחדש. צריך היה להיות מאוד עיוור כדי לא לראות את הכתמים שנשארו מארוחת הבוקר שלנו. המלצר שלנו לא היה עיוור. זה פשוט לא היה מה שאמרו לו לעשות, ולכן הוא לא עשה את זה. ותבינו – אנחנו במלון שעולה פי שש מהמלון הכי יקר שכנראה אי פעם שהיתם בו בהודו. אני יודע, גם נקיון זה דבר תרבותי, אבל רבאק.
הקטע הזה של לאכול עם הידיים מפליא אותי, לדוגמא. השכנים שלכם, הסינים, המציאו את הדבר הגאוני הזה שנקרא צ'ופסטיקס. זול, היגייני – אל תגידו לי שלא ראיתם. אף אחד לא חשב שזה רעיון טוב יותר?

התחושה האשמה שמתבשלת אצלי היא שאולי תרבות זה גם קצת כמו אומנויות לחימה. הכל יחסי וכל תרבות יש לה את החן והיופי שלה, ואת ההתאמה שלה למציאות בה היא נוצרה, אבל רבאק, בחדרי חדרים, אין על התרבות המערבית. יכול להיות שהיה לי קל יותר להשקיט את הקולות האלא אלמלא האנגלופיליות ההודית הסוחפת. ראינו פה סרטון במוזיאון התה המקומי. חצי ממנו היה הערצה לבריטים החכמים/אדירים/מגניבים/גאונים שגילו (כן, כן!) את מונאר וייסדו בה את תעשיית התה. במוזיאון אחר בקוצ'ין הציגו תמונות היסטוריות של שושלת הנסיכים המקומית. הנסיך בצילום הוותיק ביותר עדיין לבש חיתול, אבל מירב תשומת הלב הוקדשה לדורות המאוחרים יותר, עטויי מחצלות אוריינטליות וענודים, כולם, את אות האבירות שקיבלו מהמלכה וויקטוריה או ממשיכיה. מכל מקום הם משדרים "תודה בריטים, שבאתם והראתם לנו את הדרך הנכונה".

האם יכול להיות שההודים הם בבסיסם מטונפים? יכול להיות כזה דבר? ברור לי שזה לא כל ההודים, ושבכלל אין כזה דבר שנקרא "הודו". ברור לי שאני מתעסק עם הכללות.
ליאת טוענת שזה עניין מעמדי. שבמעמדות הגבוהים יותר בהודו זה נראה אחרת. יכול להיות שהיא צודקת, אבל אני לא יכול לדמיין אף אחד בישראל זורק את הזבל שלו לתוך הגנגס ואז שותה ממנו, ככה ישר. ואני לא יכול לדמיין אף אחד בישראל מתנהג כמו המלצר שלנו היום בארוחת הבוקר.

יש לי הסברים, אל תבינו לא נכון. יכול מאוד להיות שההודים נקיים מאוד, רק בצורות שאני לא שם עליהם את הדגש. כששטנו ב-Backwaters – התעלות שחוצות את כל קראלה, אחד הדברים שראינו יותר מכל זה נשים מכבסות, באובססיביות אלימה. יכול להיות שההודים מזועזעים מהעובדה שאני נכנס עם סנדלים לתוך החדר שלי, שזה מה שנראה להם מטונף. אני עדיין מרגיש ששלי צודק יותר.

אני כמעט מתפתה להעלות השערות לגבי התפקיד של הקאסטות בכל הסיפור הזה, ואולי לשער על היעדר הדחף המערבי של האדם לשפר את גורלו (נו, קתולים טובים הולכים לגן עדן, וובר והפרוטסטנטים) אבל נראה לי שזה יהיה אביסלה שטחי. אז לא. וכן, אני מודע לתרבות הגבוהה המדהימה של הודו, למקדשים והארכיטקטורה והרפואה והשירה, הפילוסופיה והיוגה. שיש כאן חברות מקומיות מייצרות מכוניות ומשאיות וכורים גרעיניים. אני פשוט לא מבין איך. מצד שני, אני כאן רק שבועיים.
או שזה משהו אחר. כי בסופו של דבר, גם אני לא מתאמן באיגרוף תאילנדי ו-BJJ, אלא באמנות לחימה הפילפינית האיזוטרית שלי. אני עושה את זה כי זה מה שמתאים לי. היה משעמם אם כולם היו מתאמנים באותו דבר, יעילות Is highly over rated, והשוואה תמידית בסגנון “מה הכי טוב” היא באמת מטופשת. יכול להיות שהודו Simply Is. ושזה בסדר גמור. אולי פעם גם אני אהיה.

 

*אם כי אם היה לי מבטא בריטי טוב יותר אולי הייתי יכול להיות רשע באיזה סרט.

9 מחשבות על “הגיגים על הודו שכתבתי במקום לכתוב את הספר שלי כשבחוץ יורד גשם וחתונה הודית מרעישה לנו מחמש בבוקר

  1. אביבה הגיב:

    אני מסכימה עם ליאת שהכל עניין מעמדי. החברה הגבוה והעשירה הפנימה את התרבות הבריטית כולל קריקט ותה של אחר הצהריים.
    המקדשים, הארמונות נבנו על ידי שליטים ומלכים ונסיכים והם מבטאים את כוחם .אמנות בנייה אמנם בסיגנון הודי ולא מערבי אבל הקונספט מערבי.
    בספר שקראתי לא מזמן ושמחכה לכם בבית אצלי : הטיגריס הלבן – קיימות 2 הודו: הלבנה והשחורה.
    לא נכנסת לפרטים כי כדאי לקרוא את הספר אבל רק אחרי שחוזרים מהודו.
    לדעתי הדרך לחוות חוויה הודית או דרום אמריקאית וכו. היא לבוא ממקום נטול ביקורת. ממקום של הסתכלות והתרשמות .ההשוואה לחברה המערבית או כמו שירון לונדון קורא לה בסידרה החדשה שלו: המודרנה (אירופה) ,היא מתסכלת ומקשה על ספיגת החוויה ההודית, כפי שהיא. וצדקת שהגעת למסקנה שהשאלה מה הכי טוב – לא רלוונטית.

  2. ההיא עם המשקפים הירוקים שהפכו לשחורים בינתיים הגיב:

    כל מה שיש לי להגיד הוא: מה!!!???! אתה בהודו?
    איזה כיף לך.
    אני עם ההודים. מה פתאום נעלים מעבר לסף הדלת? אלו שאיתן דרכת בכל הרחובות, השלוליות, המשתנות, וכל השאר?
    או כמו שאמר יהונתן גפן, והוא בטח אמר את זה יותר טוב ממה שאני זוכרת: בוץ זה לא לכלוך.
    תבלו יפה!
    נשיקה.

  3. נו, ואנחנו לגמרי בטוחים שהבריטים פגשו את הפרשי התרבות בדיוק בצורה שאתה פוגש אותם?

    הבריטים, באותה העת, היו די מטונפים בכוחות עצמם – כך, בכל מקרה, לפי הספר המתוק The Dirt On Clean שניסה לסכם את הנושא.

    ובטח שאתה מרגיש ש"שלי צודק יותר" – הרי אתה בנאדם. הפטנט הוא לא לאמץ את הסטנדרטים השונים של תרבויות אחרות אלא לאפשר להן מרחב מחייה (ולבקר בהן ואולי אותן).

  4. ניקיון והיגיינה תלויה מאד בתרבות ובחינוך, גם כשהייתי בתאילנד כשהייתי במהלך אימון אגרוף תאילנדי וכולם שתו מים מהדבר הכי מטונף שראיתי בחיים שלי ומכוסות שלא הייתי נותן לכלב שלי לשתות מהן, עדיין הבנתי שאני היחיד שזה מפריע לו.

    גם בהודו יש להם את הדברים שמפריעים להם והפוך לגבינו. אצלנו התרבות דיבור הכל כך גסה יכולה להרתיע הודים רבים. כל אחד והלכלוך שלו.

  5. לאבי היתה שאלה מעניינת בעניין הזה, על הרומן בין ההודים לבריטים.
    הרי הבריטים בכל זאת היו אימפריה די ענקית, אבל רק עם ההודים נשארו להם יחסים כאלה קרובים. הרבה הודים שבאו לגור פה באנגליה שומרים בראש מורם על המורשת שלהם: טורבנים, מסעדות קארי, וחיבה ביזארית לגולף וקריקט.
    אז אבי שואל: איך זה ששתי תרבויות כל כך שונות להדהים (בהודו צופרים כל הזמן, באנגליה – לעולם לא; בהודו לובשים מה שיש, באנגליה רק קבצנים, הומלסים ואנחנו לובשים בגדים לא מגוהצים) נקשרות בקשר כזה?
    איך זה שהאנגלים בקושי מחזיקים אוכל לבישול ביתי במכולת הממוצעת, אבל בין הצנצנות המעטות שיש שם תמיד יהיה צ'אטני וקארי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.