פוינטר

זה מצחיק שדווקא בסוף השבוע שבו בדה-מארקר יש כתבה גדולה על איך אין דיור נורמלי לשכירות ארוכת טווח, עזרתי להורי להתכונן למעבר הדירה שלהם. אחרי כמעט עשרים שנה של מגורים בשכירות באותה דירה בכפר סבא, הם החליטו שהגיע הזמן לקנות דירה. בעוד חודש ומשהו הם עוזבים, ואני נקראתי לדגל לעזור למיין חלק מערימות ה-Stuff שהצטברו במחסניהם הנדיבים. 

אחד ממטבעות הלשון החמים בשנות התשעים המאוחרות היה "ביטים אל מול אטומים". ניקולס נגרופונטה, שהיום מנסה למכור לכם לפטופ בשנקל אבל אז היה ראש מעבדת המדיה ב-MIT טבע אותו בספרו המהפכני-אז (וייתכן שחכם גם היום, צריך לקרוא שוב…), "Being Digital", ולא היה גליון של Wired שבו לא השתמשו בו. הרעיון הוא שהדברים בעולם מורכבים מאטומים, קרי, חפצים עם ממשות פיזית, או ביטים – מידע. בחלק מהמקרים, כמו בתקליט או דיסק, הביטים מגיעים על אטומים. אבל האטומים הם לא הדבר החשוב. הם העצים המתים, הם חתיכות פלסטיק. מה שחשוב זה השיר, הסיפור.

בשנים האחרונות הקשר בין אטומים וביטים נהיה רופף יותר. מדיה פיזית הולכת ונעלמת מהעין. קודם היו אלה הקלטות והדיסקטים, אחר כך הדיסקים. היום נשאר לנו דיסק און קי כזה אבל בעצם רובנו עובדים עם ביטים אמורפיים, שחיים להם בענן. זה מצחיק שלמרות שאוסף המוזיקה הדיגיטלית שלי נמצא כבר הייטב בעשור השני לחייו, את המכה האמיתית לגבי מות האטומים קיבלתי עם הקינדל שלי.  דיסקים כנראה תמיד נחשבו בעיני כמשהו דיגיטלי, ולכן זה שהביטים הפסיקו לחיות בעיגולי פלסטיק כסופים ועברו למחשב שלי  כנראה לא היה פלא גדול מדי. אבל ספרים? האסימון שנפל לי כשהבנתי שכל ספרי העולם, כמעט, נמצאים במרחק כמה קליקים לאמאזון, ושהספרייה המפוארת שלי מקבילה ברלוונטיות שלה לאוסף הדיסקים המפואר שלי היה אסימון גדול ומצלצל (דרך אגב, גם אסימון הוא סוג של ביט-באטום, כשחושבים על זה.). למרות הנטייה הרומנטית שלי למסורות של פעם, איכשהו אין לי באמת סנטימנטים מיותרים לספרים או לדיסקים. רוב האנשים שאומרים "אוי, לקרוא ממחשב זה פשוט לא אותו דבר" אף פעם לא החזיקו ביד קינדל.

אתמול, בבית הורי, עמדתי מול ארגזים, והרגשתי איך אני נקרע מבפנים. חלק מהארגזים היו מלאים בספרים. ערב רב שרובו ספרי פנטזייה/מד"ב דרג ז' שלעולם לא אקרא שוב, מנוקד בכל מני מדריכי טיולים, לקסיקונים לפרחי ארץ ישראל, ספר החזרה בתשובה שאיכשהו התגלגל לספרייה שלי לפני המון שנים ואז הודח חזרה לארגז במחסן של ההורים שלי. אבל לא רק ספרים. כל מני צעצועים ישנים, עבודות שכתבתי בבית הספר היסודי, שמונצעס משנות הילדות, נעורים והעשרים המוקדמות שלי. ואני, בפוזיציה של הסלקטור. מה לפח,  ומה להמשך איחסון.

 ואז הבנתי שהאטומים שאת גורלם אני חורץ מחזיקים ביותר מסט אחד של ביטים. זה לא רק הסיפור שכתוב בספר, או מה שכתבה לי מעיין על פתק כשאירגנו ביחד סמינר על זכויות אדם בכיתה י"א. הכתב הומצא כדי להרחיב את הזכרון, לשמר דברים שאי אפשר לשמור באמצעות מוח אנושי. השמונצעסים האלה הם פוינטרים. הם לא משמרים מידע, אלא עוזרים לי לאחזר מידע. זה מדהים בעיני. הזכרונות שהשמונצעס האלה הציפו בי היו שמורים בתוכי, ימשיכו להיות שמורים בתוכי כנראה עד שיגיע האלצהיימר. אבל הייתי זקוק לאטומים האלה, כמו אמצעי כישוף, כדי להצליח לגשת אליהם, להיות מודע בכלל לקיומם.

 

4 מחשבות על “פוינטר

  1. אוי, כל כך נכון!
    ואתה יודע מה, לפעמים אפילו זכר היעדרם של הפוינטרים הפיזיים האלה מעורר את הזכרונות, כמו כמה עבודות מהממות שכתבתי לבית הספר ונעלמו עם השנים ומעברי הדירה וכו', ולפעמים כל כך מתחשק לי להציץ בהן, אבל אין לי מושג איפה הן.

    כנראה בגלל שאנחנו עצמנו חיים בעולם המיושן לכאורה של אטומים, אנחנו חייבים את החפצים הפיזיים האלה כדי לתפקד.

    (וניסיתי להתאפק ולא לבאס את כולם עם ה"ענן", הוירטואלי לכאורה וממשי להכאיב למעשה, כי הוא צורך כל כך הרבה אנרגיה לא נקייה שהוא אשכרה מייצר ענן. של פיח).

  2. עדי הגיב:

    בדיוק חשבתי על ההבדל בין זיכרונות הילדות שלי, שרבים מהם "מעוגנים" בתמונות באלבומים פיזיים, לזיכרונות הילדות שיהיו לבת שלי אם אני לא אכין לה אלבום (וסבתא שלי אמרה: את חייבת להכין לה אלבום לפני שאת חוזרת מחופשת לידה, אחרת יהיו המון תמונות שאף אחד לא יראה!"). הסלקציה והסלקציה החוזרת של דברים פיסיים היא שמבטיחה שהם יהיו פוינטרים- אני באמת חייבת לבחור כמה תמונות ממיליוני הביטים ולעגן באלבום של אטומים….

  3. אביבה גוטמן הגיב:

    אהבתי מאד את הכתבה על האטומים והביטים או אולי על החומר והרוח.
    פרוסט בספרו בעקבות הזמן האבוד טבל את עוגיית המדלן שלו בכוס קפה ועולם שלם של צבעים, ריחות מראות וזכרונות עלו והציפו אותו.במקרים רבים החומר מעלה את הזכרון ומשחזר את החוויה
    ולעיתים אין אנו זקוקים יותר לשמור אותו קרוב אלינו, כמנחם מזכיר אומחזק. אולי כי אנחנו מבינים שכבר הפנמנו את מכלול הפרידות , שהשלמנו עמן ושנכונו לנו עוד הרבה פרידות מחפצים, מאנשים, ממצבים…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s