1. על הארגזים שבהם מגיעים תפוחי האדמה כתוב "יובלי אגו". אותי זה הצחיק.
2. הפעם הקודמת שניסיתי לעשות ויפאסנה היתה לפני בערך חמש שנים. זה היה נורא. תפסתי את עצמי ביום השני מתוך עשרה, הבנתי בחלחלה שעומדים בפני עוד שמונה ימים של החרא הזה, וחתכחתי. הפעם שרדתי את מלוא השבוע. כן. אני שתקתי שבוע.
3. השתיקה היא החלק הקל ביותר בויפאסנה. יש משהו מאוד כיפי בלשבת לאכול צהריים עם עוד אנשים ולא להיות מוכרח לנהל איתם שיחת נימוסים.
4. הקושי האמיתי הוא ההתמודדות עם כמויות הטחינה שיש בכל ארוחה. בוקר, צהריים, ערב. ארוחת הערב של היום החמישי, ואני לא יודע אם זה מאורע קבוע בלו"ז הסדנה או סתם צירוף מקרים, נודעה בקרב הריטריט שלנו כ"ארוחת ארבעת הטחינות" (ירוקה, צהובה, אדומה וחלבה).
4. הטחינה, והמדיטציה. 45 דקות של לשבת ולהתבונן בנשימה שלך, בתחושות הגוף שלך, במחשבות שלך (אבל בלי לחשוב אותן!). כשחזרתי, נתתי לליאת 2 דקות להרגיש איך זה. אחרי דקה היא נשברה.
5. ברישום אתה מקבל שקיק בד שכזה, שבו אתה יכול להפקיד את הפלאפון והארנק שלך ופתק עליו אתה רושם את השם (כדי שתוכל לזהות את השקיק שלך), ואת כל אלה שמים בשני ארגזים גדולים. באחד מהם ראיתי פתק עליו כתוב "א. כהן". ידעתי שזהו שמו של המרמיט, וגם שהמרמיט טבל את זרתו בענייני הדהרמה בעבר. וכך העברתי רטריט שלם בלנסות לא לחשוב על האם המרמיט כאן, ואם כן מי הוא. ביום שבת, כשכבר היה מותר לדבר, איתרנו זה את זה. שאלתי אם הוא המרמיט, והוא שאל אם אני מממלכת עילם. כוכב זרח על פגישתנו.
6. ג'וני, שהיה בריטריט הארוך לפני, אמר שהוא היה צריך לא לחשוב על דוגמנית תחתונים מבלייזר שהיתה אצלו בסדנה. נראה לי שלו היה אתגר גדול יותר.
7. ויסלבה שימברוסקה, לאה גולדברג, הרמן הסה, ריימונד קארבר, יובל הררי, כולם היו אורחים מפתיעים בשיחות הדהרמה שנערכו בסיומו של כל יום על ידי המורים. בכלל, האווירה כולה היתה קצת מפתיעה. בניגוד לריטריט הקודם שהיה חמור סבר ומלא בחוקים, בזה של תובנה היו יותר הזמנות ובקשות.
8. יש סיכוי שהייתי שורד את זה גם בלי הקונצרטה, אבל המחיר היה כל כך הרבה יותר גבוה.
9. כבר הרבה זמן שאני מפלרטט עם בודהיזם. רעיונות כמו non attachment ו-unlearning הם דברים שאני משתמש בהם ביום יום, אפילו במסגרת העבודה. שיחות הדהרמה שהתנהלו כל ערב עסקו באספקטים היותר רעיוניים, פילוסופיים של הבודהיזם. הדהרמה. אבל הריטריט הזה עסק בעיקר באימון. בפרקטיס, בעשיה. יש פער גדול בין היכולת להבין את הרעיון של non attachment, ובין היכולת לתרגל אותו פיזית. בין היכולת לדעת שהרעיונות שלי הם לא אני, או התחושות גוף שלי הם לא אני, ובין להיות מסוגל לשבת, להתבונן בכאב ברגליים שלך, ולהמשיך לנשום, בלי להקשר אליו.
10. סבב הסיכום, שבו אנשים חלקו מה הם עברו, היה מרגש. אנשים חלקו תובנות מרחיקות לכת שהם הגיעו אליהם במהלך הסדנה. חוויות עוצמתיות. בהתחלה קצת התבעסתי שלא היה לי איזה אירוע קוסמי, התגלות עצומה. אבל אולי זה לא מפתיע. אני בטיפול כבר שש שנים, כך שיכול להיות שאת הסריטות הגדולות של החיים שלי כבר גיהצתי.
11. הדרך הפשוטה להבין מה זה ריטריט ויפאסנה של שבוע זה לחשוב על מחנה אימונים של ריצה. במשך שבוע לומדים לרוץ. רצים שש פעמים ביום, מתמקדים רק בזה. בסוף השבוע הזה, באם תרצה או לא, אז לא רק שלמדת לרוץ, אלא גם אתה עכשיו מרגיש איך זה להסתובב בעולם עם סיבולת לב ריאה טובה מאוד. איך זה לא להתנשם כשעולים במדרגות, וכו'. אם לא תרוץ יותר זה יחזור אחרי כמה ימים או שבועות. ויפאסנה היתה סדנת מבוא לקונג-פו של הנוכחות ברגע. אבל קונג פו, כאמור, הוא לא אמנות לחימה סינית אלא a hard earned skill. אז אם נרצה להמשיך, we'll have to earn it.
יפה מאד. מקוה שיהיה לנו הזדמנות לחלוק רעיונות בעניין
איך נהניתי מהטחינה!
ולכבוד לי להופיע באותה נשימה יחד עם דוגמנית תחתונים מבלייזר.
והיות שאני לא במצב ורבלי במיוחד, וגם מתחיל לעבוד עוד מעט, אוסיף לסיכום היפה שלך רק את מה שאני השתדלתי לא לחשוב עליו* במהלך מדיטציות ההליכה:
pic.twitter.com/kjmKtriB
(* חוץ משדיים, גם בלי דוגמניות תחתונים)
אה, כן, ותובנה הם סבבה. והגישה הOpen-ended שלהם נראית לי מאוד ברוח הבודהה.
ואיזה הבדל בין הפרקטיס לתיאוריה. אפשר לדוש בדברים האלה ארוכות ולא להבין כלום, ואז פשוט לשתוק קצת ולתת לאסימונים ליפול.
לא עבד הלינק. אולי עכשיו?
http://t.co/kjmKtriB
מלך! מאוד גאה שהחלטת לנסות זאת שוב. באמת כל הכבוד, אני חושבת שזו בין החוויות הכי חשובות שאדם מודרני יכול לעבור בימינו.
מעניין.כרגיל עם מבט גוטמני חד טבול בהומור עם טחינה
הי טל – אשמח אם תוכל לחזור אלי במייל (+למחוק את התגובה הזו),
יש לי משהו (קצת) חשוב לכתוב…
תודה 🙂