קליק

Quad ESL – מגניב גם היום

אני יודע שזה קצת מאוחר לכתוב פוסט שמתחיל ככה, אבל עדיין: האייפון חמש לא מרגש אותי. למען האמת, גם הסמסונג גלקסי 3, או כל טלפון אחר שיצא בזמן האחרון לא מרגשים אותי. הם לא מרגשים לא בגלל איזשהו אנטי-טכנולוגי-היפסטרי שכזה, שמרגיש שהדבר הנכון לעכשיו זה להסתובב עם נוקיה 6310 מוזהב ולשחק בסנייק. הם לא מרגשים אותי כי הם לא עושים שום דבר חדש. להבדיל, הקינדל החדש מלהיב אותי מאוד. זה מאוד פשוט: בקינדל החדש אפשר לעשות דברים חדשים שאי אפשר היה לעשות קודם. אפשר לקרוא ספר אלקטרוני בחושך בקלות על דף לבן. כתבתי פעם על גאדג'טים ישנים. כאלה שיצאו לפני עשרות שנים, אבל עדיין מחזיקים מעמד – פרקר 51, פנדר טלקסטר, רמקולים אלקטרוסטטים של קוואד, רולקס סאבמרינר. מדובר על עטים, רמקולים ושעונים שיצאו לשוק לפני חצי מאה, והם עדיין נחשקים לא רק בגלל מעמד הקאלט שלהם, אלא בגלל שהם עדיין עושים את מה שהם תוכננו לעשות ממש ממש טוב. הפאנצ'ליין של הכתבה היה שבשלב מסויים ההתקדמות מתכנסת, נהיית שולית יותר ויותר, אם לא ברמה הטכנית אז ברמה הנחווית. ברמה החווייתית מחשב שנדלק ב-2 שניות אל מול מחשב שנדלק ב-4 שניות זה כמעט אותו דבר. אבל ההתקדמות של טלפונים היום היא בין ביליונטאלפים פיקסלים על המסך ובין טריליונטלפים פיקסלים על המסך. זה לא ההבדל בין שחור-לבן וצבע, או ההבדל בין כפתורים ומסך מגע. זה אפילו לא ההבדל בין רקע אפור ורקע לבן על הקינדל.

לכבוד הגעתו של התינוק לחיינו, קניתי מצלמה. היחס שלי לצילום הוא אמביוולנטי. אני אוהב תמונות יפות, והצורך לתעד ברור לי. מצד שני, המוד הזה של "אם לא צילמת לא היית", שבגללו אנשים חווים אירועים דרך אייפון ולא דרך העיניים שלהם, מטריד אותי. אני מרגיש פחות נוכח כשאני במוד הזה. אבל עדיין – ילד ראשון, לא תקנה מצלמה? אז קנינו.

אחד הפוסטים המוצלחים שלי מהתקופה האחרונה עוסק בלמה מערכות מידע צריכות להיות מורכבות, ומביא את הקסמים שאפל חוללה (ואחרים בעקבותיה), הקסמים שמאפשרים לאנשים ליצור דברים מדהימים מבלי להתמודד עם מורכבות טכנולוגית. אני עדיין מאמין במה שכתבתי שם, אבל החודש האחרון עם המצלמה החדשה מעורר אצלי כמה תהיות.

זה נכון שמאחורי מצלמה יש אדם, ושאופניים יקרים יותר לא יעלו בשבילך את העלייה וכו', אבל אין מה להגיד: תמונות שיוצאות ממצלמה אמיתית טובות לאין ערוך מאלה שיוצאות ממצלמה של טלפון. אני לא צלם גדול. אני לומד. אבל פתאום יוצאות תמונות טובות. ממש ממש טובות. "וואו. ממש מפתיע!", אני שומע קולות מהקהל – "מצלמה יקרה טובה יותר המצלמה של האייפון. where's the news?" ועל פניו הקהל צודק.

במסגרת החופש האומנותי שליאת לקחה לה בפירוש המושג "לקנן", מצאתי את עצמי מנסה לפרק מדפים מאיזושהי שידת עץ. הבורג שהחזיק אותם לא היה בורג תקני, אלא מין משהו משושה שכזה שבטח יש לו שם אבל אין שום סיכוי בעולם שאני אדע אותו. הנסיון נראה ככה:

1. זכרון עמום שדברים משושים פותחים עם מפתחות ושיש לי מפתח שבדי.

2. מציאת המפתח השבדי, התאמתו לגודל הפצפון של המשושה.

3. סיבוב ראשון. המשושה מסתובב.

4. סיבוב שני. המפתח השבדי נפתח.

5. אוסף של סיבובים, ביעילות של בערך 30%.

6. קללות.

מהר מאוד החלטתי שלמרות שלימדו אותי שמשושים ושבדים הולכים ביחד, אולי פשוט שווה לקחת פלאייר. מצאתי איזה דמוי לדרמן, ובמהלך מורכב של לחיצה וסיבוב, המשכתי להבריג את המשושה החוצה. אחרי עשרים דקות של זה, שמתי לב שאחד מהביטים של המקדחה שלנו דומה להפליא למשושה בגודל הספציפי הזה. תוך שתי דקות כל המשושים הוברגו החוצה, המדף הועלה קומה, וכל המשושים הוברגו חזרה פנימה. I just used the right tool for the job. כפי שכל מי שאי פעם השתמש בסכין מטבח טובה יודע, יש הבדל של שמים וארץ בין שימוש בכלים אמיתיים, כאלה שתוכננו מהתחלה ועד הסוף תוך מחשבה של איך לעזור לך לעשות את הדבר שאתה רוצה, ובין כלים שרק נראים ככה. כשאתה צריך לקצוץ בצל ל-100 איש בתורנות מטבח בוויפאסנה אתה מגלה יפה מאוד עד כמה הכלים הנכונים חשובים לעבודה. למי שתהה ההבדל בין עבודה עם סכין שפים entry level חדה ומושחזת הייטב ב-150 שקל ובין הסט חמש סכינים ב-50 ש"ח שאמא שלכם קנתה בסופר הוא עצום.

אז נניח שצילמת כמה צילומים יפים במצלמה החדשה שלך. עכשיו, מה תעשה? התשובה המיידית היא כמובן "תעלה לפייסבוק". אבל אולי לא. כי זה לא רק עניין הפרטיות וכמה אפשר לסמוך על פיסבוק לטווח הארוך. פשוט יש כלים טובים יותר. פליקר הוא כלי טוב יותר לאלבומי תמונות. ויש מצב שטוויטר הוא כלי טוב יותר לסטטוסים. והבלוג הזה הוא כלי פי אלף יותר טוב לכתוב דברים ארוכים. ומצלמות אמיתיות מצלמות תמונות טובות יותר מאלה של האייפון. ובכל זאת, אף אחד לא באמת מעלה תמונות לפליקר. כולם מעלים תמונות לפייסבוק. כולם מצלמים באייפון.
אנחנו עושים את זה במודעות. אנחנו מודעים לתקרת הזכוכית. שהתמונות לא יצאו הכי טוב שאפשר, אבל גוד דאמיט – זה כל כך נוח! מפתה אותי להגיד שזה כמו הגאדג'טים שעליהם דיברתי בהתחלה. שההבדל  בין עבודה עם כלים טובים ובין כלים גנריים הוא בלתי מורגש בעין בלתי מזויינת. אבל הוא לא. קל לנו מאוד להסתכל מסביבנו ולרטון על תעשיית המוזיקה שמייצרת מוזיקה בינונית, ועל רשתות המזון שמייצרות אוכל בינוני, ועל הבחירות שלנו כצרכנים. אבל רובנו ככולנו לא רק צורכים. אנחנו גם יוצרים, כמעט בכל פעולה שלנו, והבחירה איך ליצור, היא בידנו. ההרגל הזה, של הוויתור על המצויין-שדורש-טיפה-מאמץ לטובת הטוב-הזמין-להפליא הוא הרגל מסוכן. זה לא מסוכן כמו סרטן או ביבי, אבל אמא שלי אמרה פעם שאם אני אעשה את הפרצוף הזה מספיק זמן הוא יתקע ככה לנצח.*.
*מאחר ואמא שלי קוראת את הבלוג הזה (היי אמא!), אני חייב להודות שהיא בעצם מעולם לא אמרה לי שום דבר כזה, אבל מה לא עושים כדי להעביר פואנטה. 

4 מחשבות על “קליק

  1. נכון, הנה תראה אותי. הייתי רוצה לכתוב לך תגובה ארוכה, איכותית ומנומקת, אבל אין לי ממש חשק כרגע…
    לו היה לך כפתור לייק, הייתי פשוט לוחצת עליו.
    המגבלה הטכנולוגית בבלוג שלך מאלצת אותנו להיות רהוטים וממש לטרוח להקליד.
    וזה דבר טוב, לא?

    לרוב נראה לי שהנוחות הזאת גורמת לבני האדם לחיות חיים פחות טובים, פחות מלאים, פחות משמעותיים. כמו שהטלפון הסלולרי הופך אותנו לחסרי אונים, נטולי תושייה, לא ראויים לבקש עזרה מעוברי אורח ברחוב, לא מסוגלים לחכות בסבלנות למי שמאחר לפגישה.

    אני אוהבת את התחושה האותנטית, המלאה שיש לדברים איכותיים באמת. כמו שאנתרופוסופים נותנים לילדים לשחק בדברים אמיתיים ולא בשטויות מפלסטיק. הנה, אתמול לבשתי את המעיל שסבתא שלי תפרה לאמא שלי לפני שנולדתי. הוא במצב מעולה. מעילים שקונים בחנות רגילה מחזיקים בדרך כלל עונה או שתיים (שלא לדבר על נעליים).
    כמו בהרבה פוסטים אחרים שלך על אוּמנות ואיכות, נראה שהאושר נמצא הרחק מפס הייצור ההמוני.
    בהצלחה עם הצילום.

  2. Reut הגיב:

    כל מילה בסלע, אני מצלמת בקאנון eos350d , ויוצרת תמונות מרהיבות שנכנסות לאלבומי לופה שאני מעצבת במלוא תשומת הלב … הזכרונות נראים יפים, מתוקים מתמיד אבל בעיקר מלאים בסגנון היחודי שלי והם מספרים סיפור בהמשכים… פייסבוק ואינסטגרם ושאר המשפוחה לא תורמים לחווית הסיפור. כי הפואנטה היא מיידית ושטחית. אף פעם לא ניתקלתי באלבום בפייסבוק או בגוגל שהעביר סיפור/חוויה/סגנון. משהו תמיד עובר ברור … אבל זה לא מאפשר רוחב יריעה אמיתי. בתורמספר סיפורים נראה לי שתבין על מה אני מקשקשת.;)

    ומברוכ !

  3. אביבה גוטמן הגיב:

    שמחה שנתתי לך השראה לפואנטה לבלוג. אתה רואה – גם זה לא היה הדבר האמיתי.
    לפעמים הדבר הלא אמיתי הוא לא רע בכלל.
    אפשר גם וגם כמו רוב הדברים בחיים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s