גלובליזציה והשפעתה על אזורי המחייה של הדרקונים

זה הפסח הראשון שאני מבלה בארץ זה כמעט חמש שנים. כל השנים האחרונות יצא שאופס, הייתי במקום אחר, בעיקר באסיה, סביב הפסח. עד עכשיו הייתי בטוח ששיחקתי אותה עם הסיפור הזה. אתם יודעים – אין מצות, אין ליל סדר מעיק, וכו'. אחרי השבוע האחרון, אני עדיין חושב ששיחקתי אותה (ליל הסדר לא הפך לפחות מעיק), אבל פתאום נזכרתי למה פסח זו המצאה לא רעה בכלל.אין לזה קשר למצות, או להמנעות מגלוטן או דברים כאלה (אם כי יום אחד אני אכתוב כאן פוסט עצבני על רחל טל-שיר וההבלים שהיא כותבת בצדקנות אין-קץ ב"הארץ"). זה השבוע של חופש, שבו הסתובבתי בתל אביב, באביב. לקח לי זמן להבין שזה מה שזה, האביב. שהחיוך הזה שיש לי על הפנים כשאני יוצא לרחוב ומסתכל סביבי, קשור לזה שאביב עכשיו. שדברים פורחים. שהאוויר נעים לנשימה ונשיבה. כמישהו שנשבה לחלוטין, ללא כל יכולת להתנגד, בקסמיו של ילדו הראשון, זה לא אמור להפתיע אותי, כמה אנחנו יצורים שמתוכנתים עם כפתורים מאוד פרימיטיבים, שמושפעים מדברים הרבה יותר בסיסיים ופחות אינטלקטואלים ממה שהיינו רוצים לחשוב על עצמנו. אבל אולי דווקא בגלל הדימוי העצמי הרציונלי הזה, ההפתעה הזאת כל כך חזקה, הקסם עובד.

אני חושב הרבה על איך יהיה העולם כשעילם יהיה גדול יותר. מה יהיה, ומה לא יהיה. ירדתי מזמן מפנטזיית השלום/לא יצטרך Carta_Marinaלהתגייס. שם התמונה ברורה. אבל יש דברים אחרים, שנראים לנו טריוויאלים לחלוטין, שאני חושד שבעולמו של עילם יהיו שרידי העבר. לדוגמא, יש סיכוי שכשעילם יהיה בן 18, מכוניות שנוהגים בהן אנשים יהיו נפוצות ומקובלות כמו עגלות עם סוסים היום. אני חושב הרבה על הדברים האלה, ולכן אני חושש לגורלו של הקסם בעתידו של עילם. הבעיה עם הקסם, היא שבימים אלה הוא בעיקר אובד.

במפות של פעם, באזורים שהיו מעבר למפה, היו כותבים "Here be dragons", ולפעמים אפילו מוסיפים ציור קטן. היום אין אזורים שמעבר למפה. וזו בעיה. נכון, אנחנו לא יודעים הכל, ועוד לא מיפינו את הכוכבים או את כל קרקעית הים. אבל כמו שערים והתיישבות אנושית מכסחות לחיות בר את איזורי המחייה, כך האינטרנט והחיבור-התמידי של כולם מעלים את איזור המחייה של הדרקונים, אותם איי אי-וודאות שבהם אולי עוד אפשר לדמיין שיש דברים שאנחנו לא יודעים.

כשהייתי בן 16, התחלתי להתאמן בטאיקוואנדו. זה היה במקלט בכפר סבא, ולמורה קראו עודד. הערצנו אותו, ובמידה רבה של צדק. הוא היה כריזמטי ומקסים, מורה טוב ואיש טוב. מאלה שהיו מגיעים מוקדם יותר לדוג'ו כדי לעזור לתלמידים עם שיעורי הבית שלהם במתמטיקה. להמון אומנויות לחימה יש את הסיפורים שלהם – גם את הסיפור מסגרת ההיסטורי, וגם את הסיפור הלחימתי ("זו הטכניקה להגן נגד תקיפת סכין…"). כנער, עודד היה מספר לנו את הסיפור שמין הסתם סופר לו, על זה שטאיקוואנדו הומצא בעצם עבור נזירים קוריאנים, ושלמרות שיש את השיטה הפופולארית יותר, הספורטיבית, הזרם "שלנו" עוד מתורגל במנזרים. על הקיר אפילו היתה תלויה תמונה של קוריאני אמיתי, אסלי. כנער האמנתי לסיפור בכל ליבי. האמנתי שטאיקוואנדו היא אומנות הלחימה היעילה ביותר, שאין עליה, לפחות בכל מה שנוגע לבעיטות ועבודת רגליים (ב-TKD בועטים הרבה וגבוה). עודד היה הסמכות העיקרית 29-meister-des-shaolin-kung-fu-neuwied-musik-veranstaltungוהבלעדית שלי לידע על אומנויות לחימה, מה שאיפשר לי לבלוע את סיפורי הנזירים. אני חושב על עילם, או על סתם ילדים שהולכים ללמוד TKD היום, חוזרים הביתה מהשיעור הראשון עם עיניים נוצצות, משולהבים מהמורה הכריזמטי, וכותבים טאיקוואנדו בגוגל, ומגלים שהאמנות לחימה העתיקה של הנזירים נוצרה בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כנראה בהשפעה ישירה של קראטה של היפנים, שהשתוללו בקוריאה במשך די הרבה זמן, ואם הוא ינבור קצת יותר (בהנחה שהוא גם יודע לקרוא אנגלית, הילד), הוא יגלה אלפי דיונים במאות פורומים של אומנויות לחימה שמתווכחים על האם הטכניקות של השיטה יעילות בקרב, ויכללו נימוקים משכנעים לכאן ולכאן. לכל מה שתיארתי כאן אין קשר להאם טאיקוואנדו היא אמנות לחימה טובה או מצויינת. הוא בא להדגים איך דרקונים מאבדים את מקומות המחייה שלהם.

אומנויות לחימה הם אחד האיזורים האלה, שעוד יש בהם איזורים לא מבוררים עד הסוף, עבור רובנו, שבהם יש עוד קסם. גם אלה מאיתנו שהם לא בעלי נטייה למיסטיקה או אמונה באופן כללי מסוגלים לחשוב על נזירי השאולין, שמתאמנים כל היום בשיטות בנות 3000 שנה, והם בעלי יכולות לחימה על-אנושיות כמעט. על נקודות תורפה ומכות מוות סודיות, שיש להם הסבר בעולמנו אנו, פשוט בחלק שעוד לא נחשף. ואז נכנס לוויקיפדיה, או מקור סמכות אינטרנטי אחר, שיסביר לנו ששאולין הוא לא מעט מיתוס, שאין כזה דבר דים-מאק, ושכל לוחם קונג-פו שנכנס לזירה עם מתאגרף תאילנדי/איש ג'יוג'יטסו/בובה פרוותית ענקית של בארני (הדינוזאור, לא זה מ-HIMYM) יצא כשעכוזו הוגש לו על מגש, כולל נזירי שאולין. שוב, אני לא בא לדבר סרה במנזר השאולין ולוחמיו. אני מנסה להראות, צעד אחר צעד, איך קסם מת.

החיבור של כולם להכל יצרה גלובליזציה של ידע, הורגת את מקורות הסמכות המקומיים, כי בקרב בין מורה מקומי ובין וויקיפדיה, אני לא בטוח מי מנצח. באומנויות לחימה יש למורה המקומי עוד סיכוי, אבל תחשבו על מורה בחטיבת הביניים. פעם עצם מעמדו, file008448דבריו והטקסט-בוק היו כל מה שנדרש ממנו על מנת לבסס את סמכותו שלו ושל החומר אותו מסר. היום כל אחד יכול לחפש את המאמרים מגוגל scholar או מוויקיפדיה שיסתרו אותו. אני תוהה, למשל, איך עילם ילמד על מין. מקור המידע של דורנו היה בעיקר "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער, שסיפק חרכים צרים ולא ממוקדים אל המיסתורין הזה שנקרא מין ומיניות, וכל מני סיפורי אגדה שהסתובבו בין הילדים. היום הכל נמצא שם, בלחיצת כפתור.

אל תבינו לא נכון. אני חושב שזה שאנחנו חיים בעידן של שקיפות ומידע נגיש זה נהדר. כי לא כל הדרקונים הם טובים. זה לא רק הילד עם העיניים הנוצצות שפוגש את גוגל, זה גם הנער שחזר מכנס החזרה בתשובה, ומכניס לגוגל את מה שרבי אמנון יצחק אמר לו, שנראה נורא משכנע אז באולם, ומקבל את ההסבר המנומק ללמה זה שטויות בעטיפה רטורית חלקלקה. אני מודע גם לעבודה שזה לא באמת ככה אצל כלום. שרובנו לא הולכים ומגגלים וחוקרים כל דבר, שחלק גדול מאיתנו מקבלים את מה שאומרים להם, ושאולי להם יש עוד דרקונים. אבל משהו אומר לי שהבן שלי לא יהיה כזה.

אין לי תשובות ברורות, אבל יש לי כמה כיוונים. הראשון הוא יין-יאנג מלבב של פסקנות וספקנות. להיות מעט פחות מהראשון, ויותר מהשני. אני עובד כבר עכשיו על תשובת ה"יכול להיות!", מלווה בחיוך ומבט שובבים, לשאלות שאני יודע שהתשובה עליהם היא "לא!" או תרחישים/סיפורים שאני יודע שהם שטויות. אני מבין שאני אחראי במידה רבה על כמות הקסם שתהיה פה בסביבה. המשלים שלו, הוא חידוד הספקנות, החשדנות אפילו, בהגמוניה.

בגלל שוויקיפדיה היא כביכול הדמוקרטיה בהתגלמותה, היא הפכה גם לאמת בהתגלמותה. כשאני רוצה לדעת את ה"אמת", נגיד האם ארגון מסויים הוא כת או לא, אני הולך לוויקיפדיה. אם כתוב שם "הואשמו בהיותם כת", אז התשובה מבחינתי ברורה. אבל יש סיכוי שוויקיפדיה טועים. יש סיכוי שגוף הידע ההגמוני כולו טועה, או לפחות מוטה מסיבה כזאת או אחרת. זה נכון שאם מאמנים את השריר הזה יותר מדי הוא עשוי להשאר ככה, ולהפוך להסתכלות פרנואידית-תיאוריית קונספירציות על כל דבר. אבל בסדק הזה, שבין ההגמוניה למציאות, אפשר לגדל דרקונים. כי אם נהיה מוכנים לפתוח את הסדק הקטן הזה באמונה שלנו בדברים שכתובים באינטרנט, אז יכול להיות שנהיה מוכנים לקבל את הסמכות המקומית, את הסיפור שמסופר לנו ממישהו שעומד מולנו, גם אם הוא לא סביר, גם אם הוא סותר את כל מה שאנחנו אמורים לדעת.

אני באמת מאמין במדע. מאמין במובן של "The shit works". אני מאמין בסטטיסטיקה, ובמבחני Double blind לתרופות. אבל העניין עם הסטטיקה היא, שיעילה ככל שתהיה, היא מפספסת את הקצוות. כי הניסים קיימים. יש אנשים על כסאות גלגלים שהתחילו ללכת, עיוורים שהחלו לראות, צמחים שהתעוררו. הסיכוי לזכות בלוטו הוא אפסי ביותר, אבל בכל זאת מישהו זוכה כל שבוע. ועם כמה שחשוב יהיה לי לגדל את עילם עם חושי מדע בריאים, הייתי רוצה שלפעמים, בזווית העין, הוא יהיה מיודד עם דרקונים.

 

6 מחשבות על “גלובליזציה והשפעתה על אזורי המחייה של הדרקונים

  1. דנה הגיב:

    אורי כל הזמן אומר לילדים משפטים כאלו שכשאתם תהיו גדולים אז …וממציא משהו שאולי יהיה נכון ואולי לא. מה שבטוח שכשיש ילדים פתאום מסע בזמן יותר מוחשי ומקבל משמעויות חדשות בפרספקטיבה של הורה (זהות חדשה). בראש שלי אני נוסעת בזמן באופן תמידי אבל המאבק החזק ביותר הוא להיות ברגע עצמו ולהנות ממנו כי זה באמת מה שיש. על שאר הדברים אין שליטה. בסופו של דבר אנחנו רוצים ומנסים שהילדים יקבלו כלים ותמיכה להיות עצמאיים, פתוחים, אמיצים, משוחררים, חזקים ומלאים בטונה של אהבה ואופטימיות שתישא אותם לאורך חייהם היקרים. אני מאד סקרנית לגבי עתידם ומחכה בסבלנות :-).

  2. אורי הגיב:

    לא יודע לגבי הדרקונים ואם הילדים שלי יאמינו או לא, אבל הקישור שנתת לספר של מאיר שחר העלה בי זכרונות מהימים שהוא היה המרצה שלי באוניברסיטה…. מרצה מוכשר ביותר, אדם מצחיק ולבבי ובעל אישיות מאוד מעניינת! אני חושב שבשלב מסויים הוא אפילו התקדם לראשות החוג או משהו כזה.. בכל מקרה, נראה מעניין ועושה חשק גם לקרוא את הספר.

  3. אדר הגיב:

    סיימתי בדיוק לקרוא את "רופא לבן אלים שחורים". הוא טוען שם את הטענה הלא מי יודע מה מרגשת שכמות הקסם והניסים היא גם תלוית אמונה. מה שמעניין הוא שהוא מציג שם מקרים רבים שבעזרת הקסם, אשר אפריקאים בגאנה הרבה יותר פתוחים לקבל את קיומו, מתרחשים תהליכי ריפוי מדהימים ויעילים. מעניין האם אנחנו יכולים לחנך את עצמנו להאמין ולהפתח לקסם מבלי לאבד את מה שהרווחנו מהחשיבה הרציונלית.

  4. ניל גיימן אמר פעם (או ציטט פעם מישהו שאמר) על השאלה "האם אגדות הן אמיתיות" – "הן יותר מאמיתיות". כלומר, עדיין יש סיכוי לקסמים ודרקונים. והאביב, ואהבת אב לבנו, והידיעה ששום גוגל לא ילמד אותך איך לצאת בשלום מגיל ההתבגרות, ובאופן כללי החלק הממופה של העולם הוא חלק מאוד מסוים אז אני לא דואגת.
    אגב, לילה מאמנה בפיות. אני די אוהבת את זה.
    היא גם מאמינה בסנטה קלאוס, ומאוד מתמרמרת על העובדה שהוא לא בא אלינו השנה (היא לא הסכימה לשמוע בכלל שסנטה הוא דמות דמיונית. התשובה "הוא לא בא לבתים של יהודים" רק הרגיזה אותה יותר, והיא גם ביררה איך הוא יודע, מה שסיבך אותי עוד יותר).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s