ימי הולדת, לפחות במשפחתנו, עם מעין תרגיל מעניין בקריאת מחשבות. כל אחד מנסה לנחש מה השני היה רוצה בסתר ליבו, מה הכי ישמח אותו, מבלי שהשני יאמר לו זאת באופן מפורש. האמת היא, שליאת ממש טובה בזה, והצליחה באופן עקבי להעניק ליד דברים ששימחו אותי עד אין קץ (חליל, טבעת עור-דרקונים של אמיר פרידמן ועוד.). זה די קשה איתי, למצוא את הדברים האלה שאני חושק, כי מאחר ואני גיק בנשמתי, אני לא סתם רוצה סכין, אלא סכין ספציפית שמכין נפח בדרום קרוליינה בעבודת יד עם ידיות משנהב ממוטות-חופש ודברים כאלה, כאמור, קשה לנחש.

אז השנה פשוט אמרתי, שאני רוצה את המוזיקה שלי בחזרה. כשהשתחררתי מהצבא לקיתי במחלה בשם אודיופיליה. אודיופיליה היא האובססיה לסאונד מושלם, והסימפטומים שלה הם האזנה מרובה למוזיקה תוך צקצוק הלשון והתלהבות מהסאונד אך תחושה מציקה שאפשר היה לשפר אותו אם רק היית משתמש בכבל/מגבר/ממיר/רמקול אחר או ממקם אותם בזווית שונה. כשהחלמתי מהמחלה שלי, היתה בראשותי מערכת סטריאו מרשימה (שגם היא, בהיותי גיק, הורכבה ממגבר שפורפרות משנות השישים ורמקולים קנדיים שנבנו ביד וכו' וכו' וכו'), ואוסף דיסקים שהלך ותפח עם השנים. או יותר נכון, עד השנים האחרונות. כי נגן הדיסקים שלי התקלקל, ולא היה לי כוח להחליף אותו כי מי יקנה עכשיו נגן דיסקים. וכך יצא שאת רוב המוזיקה אני שומע מהמחשב, באיכות בינונית, והדיסקים שלי צוברים אבק.

אז ביקשתי מליאת שתגייס את האחיין היזמי שלה, שיפריד בין הביטים והאטומים, וישאיר אותי רק עם הביטים. וכמובן, שמאחר ואני גיק ואודיופיל במילואים, אז לא יאה לי סתם שהמחשב ינגן את המוזיקה. הייתי צריך למצוא איזה קונץ פטנט שישדרג את האיכות. עכשיו אני מתלבט מה לעשות עם כל הדיסקים שלי. כי מצד אחד, ברור לי לחלוטין שאין להם שום שימוש אמיתי. המידע שעליהם הועבר, אחד לאחד, למדיה אחרת, ומלבד עטיפותיהם היפות והסדוקות, אין לי מה לעשות איתם. באמת. אין לי איך לנגן אותם. אבל כואב הלב.

ובכלל, לא על זה רציתי לדבר איתכם. רציתי לדבר על שירים משומשים. במנהג לא אופייני לי, שמרתי את השירים המשומשים, פרוייקט הטום וויטס בעברית שגיחא מעונג שבת הרים, עד שיגיע הקונץ-פטנט שגורם למערכת שלי לשיר. רציתי לשמוע אותם, את השירים המשומשים בווליום מקסימלי, כמו שכתוב על העטיפה של זיגי סטארדסט. טוב, לא בווליום, אבל במלוא האיכות. לא בטוח שהייתי מוכן למה שיקרה.

לאורך כל ההאזנה הראשונה נעתי בין חיוך שמרוח לי על הפנים, מאלה שאתה לא באמת שולט בהם, ובין דמעות בעיניים. טום וויטס היה חלק גדול ממה ששמעתי, בערך מגיל 17 ועד סוף שנות העשרים שלי. יהוא ירון, בטקסט שהוא כותב כדי לספר על הקאבר המעולה שלו ל-Dirt in the ground כותב על איך "…הופענו בירושלים ואיזה נורבגי שיכור שאל אותי באנגלית למה אני כותב שירים עם כל כך הרבה אקורדים ורציתי להביא לו כאפה כי זה כל מה שאני יודע לעשות ויש את טום ווייטס שבורא עולם שלם ומלא עם שלושה אקורדים". העולם הזה, שטום וויטס בורא במילים ואקורדים סיקרן וריתק אותי במשך שנים. עולם של ערים קטנות באמריקה שמאוכלסות בדיינרים ואקורדיוניסטים עם חלומות גדולים, של להקות ביבים וגמדים גרמנים שרוקדים עם בנו של הקצב. עולם שבו לשכן יש מתחת לכיור לא רק רעל (כמובן), אלא גם מספיק פומלדהיד כדי לחנוק סוס. יש לי תחושה שכששואלים את ניל גיימן איזה בורא עולמות הוא מעריץ, הוא עונה טום וויטס. הייתי נער מוזר. קראתי את On the road, ובשירותים שלנו היה תלוי Howl של גינזבורג, וטום וויטס, בתצורתו הפוסט-ביטניקית והפוסט-אפוקליטית היה העולם שבו חלמתי. זה היה נורא בודד, החיבה לעולם של וויטס. כי בזמנו אילו היו שירים שהאזנתי להם לבד, לא בחברותא. וכי היתה שם תחושה מאוד חזקה שלמרות שכבר מצאתי חברים שאני יכול לדבר איתם ושמבינים אותי ואת השריטות שלי, אז זאת, האובססיה עם העולם המוזר שבו חיים השירים של טום וויטס, שריטה שאין לי אליה ממש שותפים.

אני יודע שאני לא היחיד שהיה לו את חלום האמריקה הזה. אבנר קשתן טרח ועשה את המסע הזה ל-Small town, USA, אל לב האמריקנה. אני עברתי ליד, והתאכזבתי. כי כנראה צריך להיות גאון כמו טום וויטס כדי להסתכל על עיירה משמימה באמריקה הכפרית, ולראות חלומות. כי עיירה שמתייבשת למוות אחרי שתחנת הרכבת הפסיקה לעבור בה זה פואטי ונוגה, אבל לאוו דווקא עובר טוב בביקור.

הדמעות שעלו לי מהשירים המשומשים היו דמעות שלא רק התרגשו מהסיפורים שהשירים מספרים. ולא רק מהזכרון החושי, של ימים קשים או מרגשים שבהם השירים אלה היו הפסקול. מעבר לכל אלה, מה שריגש אותי היה הנס הגיקאי. התחושה המופלאה הזאת, שלגלות שמשהו שחשבת שאתה היחיד שאיכפת לך ממנו כל כך, שאתה היחיד שטורח להתעמק בו, משותף לעוד אנשים. שיש עוד אנשים שמרגישים כמוך, מתרגשים כמוך, מהשירים האלה. שאתה לא לבד.