בדרך חזרה מהעבודה עצרתי באחו הסודי שלי כדי לצלם. האחו הסודי שלי הוא לא באמת סוד – הוא גלוי למאות אלפי האנשים שנוסעים באיילון כל יום, והוא כל כך לא סודי, שאפילו כתבתי עליו פעם, רק שעיצוב הפנים הנוכחי של הבלוג לא מאוד טוב בלהראות פוסטים ישנים. קיוויתי לתפוס את חתיכות האור האחרונות לפני השקיעה, כדי לצלם. המצלמה הישנה אבדה לנו בנסיעה האחרונה ליוון, והמצלמה החדשה הביאה איתה פרץ עניין מחודש בצילום. כמו כל מיומנות נרכשת, יש לצילום עקומת לימוד. בהתחלה, כמה טיפים קטנים מקפיצים אותך קדימה, ואז אתה נתקע, כי כמו כל הדברים שיוסי שריף אוהב, מדובר בפרקטיס, וכדי להשתפר בצילום אתה צריך בעיקר לצלם הרבה. התחלתי לקרוא כל מני ספרים על צילום בזמן האחרון, והם בגדול מתחלקים לשתיים: הכלבלב הנמרץ והזקן החכם. הכלבלב הנמרץ רוצה כן כן ללמד אותך לצלם כן כן בוא יאללה, בוא תלמד יש המון טיפים טריקים טכניקות אומנות גם אומנות כן כן כן יאללה איזה כיף. אבל יש גם את ז׳אנר הזקן החכם, שכל הזמן מדברים על איך הטכניקה לא חשובה, והכי חשוב זה להסתכל, ולהיות מודע, ולנשום, ולדמיין את הפריים ולהיות ברגע. ובגלל שזה כמו כל דבר של פרקטיס, אז אני יודע להסתכל על זה. וזה מצחיק אותי שהזקנים החכמים לא מבינים שאת החוכמה שלהם אי אפשר לקבל מבלי שהלכת כברת דרך, גם אם לא את כל הארבעים שנה שלהם, ושלוותר על טכניקה זה נהדר לאלה שכבר יש להם אותה, או יותר נכון כבר אין להם אותה, כי היא כבר לא טכניקה היא פשוט הוויה. וניסיתי להיות מודע לפריים, ולמוקד של הצילום, ולאיך האור פוגש את גזע האקליפטוס האדום, ולהזהר מהבוץ שבאמת לא היה כל כך גרוע. רבע שעה שלמה נזהרתי מהבוץ באדיקות, עד שהבנתי ששכחתי את כרטיס הזכרון שלי מחובר למחשב בבית.

בדרך חזרה, קיבלתי פיצוי. השמים הלבנים והחיוורים עם שמש הפלורסנט צהוב הפכה לשקיעה מרהיבה, סגולה ומרוחה דק, כאשר השמש שוקעת אל תוך הים בדיוק כאשר אני יורד בטיילת הרברט סמואל. זה היה כל כך יפה ששקלתי לעצור עוד פעם לצלם, למרות הכל.

***

בשבת, עברתי את הרגע הקשה ביותר במערכת היחסים שלי עם עילם עד כה. הוא חזר מיום כיף אצל סבא וסבתא, עם בני הדודים האהובים שלו. השעה היתה מאוחרת והוא היה שפוך. ליאת המשיכה לחפש חנייה, ואני לקחתי על עצמי להרדים אותו. אני ביליתי את היום לבד בעיקר, וקצת עם ג׳וני בטיול לים, והתגעגעתי אליו מאוד. גם הוא התגעגע אלי. הוא ביקש להתקשר אלי, באמצע היום, ולהגיד לי ש״אבא, אני רוצה אותך״. וכשלקחתי אותו מליאת, הוא הסביר לי שהוא רצה להרביץ לאמא, כי הוא רצה אותי. הוא מרביץ עכשיו, ומדבר על להרביץ. השעה היתה קרוב לתשע, מאוחר לו מאוד, והוא לא רצה לישון. זה התחיל במלמול מונוטוני של ״לא רוצה לישון״, והפך להיות התקף בכי וכעס כמו שרק ילדים ג׳ינג׳ים ועייפים מאוד יכולים. יש לו מין קטע כזה, שכשהוא כועס הוא צועק, באגרסיביות. ניסיתי לשאול אותו אם הוא עושה חיקוי של ציפור, ואפילו עשיתי אחד דומה כזה של עצמי. זה היה מדהים לראות איך, למרות הכל, זה מצחיק אותו, ואיך זה שזה מצחיק אותו מכניס אותו למה שאי אפשר לתאר אלא כ-buffer overflow רגשי. הוא כעס וצחק ובכה. ואז, כשבאתי ללטף אותו או לחבק אותו, הוא התפוצץ עלי, וצעק ״תעזוב אותי!״. נזרקתי לאחורה. הוא אמר את זה עם כל כך הרבה תסכול, וכעס, ובעיקר אמר את זה כמו איש מבוגר. עילם בן שנתיים, וזו הפעם הראשונה שהרגשתי אותו, באמת, מתרחק.