החבר

אחד העובדים חגג אצלנו יום הולדת היום, או יותר נכון, השבוע. אנחנו עדיין קטנים מספיק כדי שלא כל יום יהיה יום הולדת, אבל בוא נגיד שכאשר יש שבוע שבו לא מופיעה עוגה, אנשים מרימים גבה. יש משהו בשפע הזה, של סטרט אפים, של מטבח מצוייד ושל תקציב לפינוקים שלא מפסיק להדהים אותי. לאנשים במשרד יש אצלנו טעם טוב. לא לכולם, אבל לאלה שקובעים עבור אחרים – טעם טוב באוכל, טעם טוב בדברים שהם קונים. היו שם שתי עוגות – אחת מנומסת, עם גבינה וכל מני דברים אחרים, ואחת… עוגה, אם אפשר לקרוא לפיגוע הזה ככה, היתה משהו עם שוקולד ומשהו משהו משהו. התחושה שאכלתי אותה היתה כאילו מישהו מרקד על כל מרכזי העונג שלי. אני מאוד מאוד מפחד מסמים, במיוחד מהסמים האלה שעושים בדיוק את זה. אני בסוף הריטלין שלי, כי הצלחתי לפספס את הרופא והמרשמים. הריטלין גם מדכא תיאבון, וגם, בעיקר, עוזר לי לווסת את עצמי. אבל היום הייתי בלי. הקריעה הזאת, בין מה שאתה יודע שאתה רוצה ובין מה שאתה רוצה רוצה, היא חלק כל כך יום יומי בחיים שלי, שהיא כמו חבר, חבר עצוב.

אני הרדמתי את עילם היום, וליאת את לביא. כבר במקלחת, החבר הזה הופיע שוב. עילם רצה עוד סוכריית וויטמינים, ואני התעקשתי איתו שהוא כבר אכל את הכל. אני לא יודע אם זה חשוב או לא, ההגבלה הזאת, אבל איכשהו אני וליאת מצאנו את עצמנו מגינים עליה בחירוף נפש. ותוך שאני מגן עליה בחירוף נפש, אני זוכר את אחד מחיבורי העיצות להורים, שכלל את העיצה ״להגיד לא רק כשצריך״. עם כמה שגרגרנות כרונית מביאה את חבר הדילמה לחייך, הורות גורמת לו להשתכן בביתך, לבנות בו אגף חדש. במשך רוב שנותיו עילם לא שחרר אותנו עד שנרדם לגמרי. ההרדמות שלנו דמו פעמים רבות לסצינות מסרט אימה, כאשר אני או ליאת מנסים להתגנב החוצה מחדר השינה שלו, בטוחים שהוא ישן, והוא תופס אותנו בקריאת ״אבא?״, שנשמעה כאילו היתה במקומה ב״מיזרי״. לפני חצי שנה, אולי אפילו יותר, התחלנו להרגיל אותו להרדם לבד, כאשר אנו ״שומרים עליו מהכיסא הירוק״, בהתחלה פיזית מכיסא ירוק מחוץ לחדרו, ואחר כך מכיסא ירוק מטאפורי, מוסכם למחצה. מאז שלביא נולד, הוא רוצה אותנו יותר. הוא מבקש שנעשה לו מסאז׳ כדי להרדם, שנישן איתו. השעה מאוחרת כבר, וככל שעוברות הדקות, אתה מרגיש איך הערב הולך ונוזל לו, כי באמת למי יש כוח לעשות משהו בעשר בלילה, כאשר משאיות הזבל מעירות את כולם בחמש וחצי במקרה הטוב. ופתאום הבקשות האלה, להשאר איתו במיטה נראות יותר מעצבנות ונודניקיות מכל דבר אחר. והנה הוא שוב החבר הזה, הרצון להיות עם הילד שלך, להיענות לצרכים שלך (הוא מספיק גדול כדי להגיד ״אבא, אני צריך אותך״), ובין הרצון שלך להיאחז בשביב חיים משל עצמך.

הלילה, ממש לפני שהוא נרדם, כשהתחבקנו, סיפרתי לעילם שלפניו לא הייתי אבא. זה הרשים אותו מאוד. הוא ממש חשב על זה. ״מה עשית לפני שגדלתי?״ הוא שאל? מה באמת?

2 מחשבות על “החבר

  1. ב"איש קטן בטלוויזיה" יש שורה שתמיד מצחיקה ומפליאה את לילה: "כמו כל ילדה שמגדלת הורים". לפני כמה שבועות היא שוב אמרה שמה פתאום, ההורים מגדלים ולא הילדים. אמרתי לה שלפני שהיא נולדה לא הייתי אמא והיא הפכה אותי לאמא ואיתה אני לומדת להיות אמא. לא יודעת אם הייתי צריכה לחשוף אותה לזה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s