פירות הקיץ מתחילים להראות סימנים שגם להם נגמר. הענבים שקניתי הרגישו מאובקים, האבטיח שברירי. לעומת זאת, אני כבר יכול לשבת על המרפסת ולכתוב, מבלי שהמעבר מהמזגן אל ההבל התל אביבי ירגיש כמו חבטה פיזית בפנים.

עילם, באופן מפתיע, אוהב לראות סרטים ביוטיוב. בהתחלה קצת דאגנו, כי רוב הסרטים שהוא אהב לראות היו, איך נאמר, נון פיקשן. הוא אהב לראות סרטים של רכבות, פשוט רכבות משא ארוכות נוסעות. ואז הוא אהב לראות סרטים שבהם אנשים אחרים משחקים עם צעצועים של טרקטורים. את בוב הבנאי וסמי הכבאי, למרות שהם נוכחים מאוד בדיבור שלו ובמשחקי התפקידים שלו, הוא מסרב לראות בתוקף. ואז גילינו את סרטי דיסני של פעם. בהתחלה התמוגגננו – האנימציה איכותית, יש היצע גדול, ובעיקר – הילד צוחק צחוק מתגלגל, מתמוגג ממש מהסרטים. וכך, כמה שבועות שלא לאמר חודשים של צפייה בסרטים מצויירים של דיסני משנות הארבעים? חמישים? שלושים? מה אומר – נורא ואיום. רמת האלימות שם היא בלתי נתפסת. בהתחלה חשבנו שזה קומי ו-cartoonish. אבל כבר כמעט חודש שעילם יורה עלינו, מאיים עלינו עם מטאטא בתנועות שכולן דונאלד דאק. ההשפעה היא מדהימה, עמוקה. ומכאן עזבתי את פייסבוק.

היום עשיתי דיסאייבל לחשבון הפייסבוק שלי. בעבר, בפרוטו-רשת-חברתית לייבג׳ורנאל (שעדיין קיימת, כך נלחש לי, בעיקר בקירילית), האקט הזה של למחוק את חשבון הלייבג׳ורנאל שלך היה מין אייקון של דרמת רשת. אני לא מוחק, אני משעה. כי קשה למחוק, אבל יותר, מזה, כי כולנו יודעים שאחזור מתישהו. פייסבוק כל כך חזק. הבחירה לא להיות בו, אם אתה כותב וגם רוצה שיקראו אותך, היא כמו הבחירה של בעל עסק לוותר על חנות בקניון, קניון מוצלח, לטובת חנות שכונתית, ואולי אפילו לא שכונתית, אלא סתם חנות נידחת איפושהו. בפייסבוק היו לי כ-500 חברים ועוקבים. לא מעט, אבל גם ממש לא בקליבר של כוכבים, אילו כוכבים מקומיים כמו עידוק או עוזי וויל. ועדיין, 500 אנשים, שכל מה שהייתי צריך כדי שהם יהפכו להיות קוראים ומפיצים פוטנציאלים שלי זה לפגוש אותם פעם באיזה כנס.

כשאיילה נלכדת בפנסיו של רכב שנוסע מולה וקופאת, היא נמצאת באינזמן. מצאתי את עצמי, יותר ויותר, באינזמן הזה. מצב קפוא, מזוגג, שבו אני גולל בפיד של פייסבוק, והכל נראה לי אותו דבר. זה לא שאין דברים מעניינים, אלא שגם הדברים המעניינים, אלה שנראו כאילו נוצרו במיוחד בשבילי (״ניל סטיבנסון מראיין את טום וויטס תוך כדי ששניהם חותכים בשר עם קאטנות ואז מכינים מזה BBQ בסו וויד!״) התקבלו באותו מבט מזוגג. כמו האנשים האלה, שיושבים מול הסלוטס בווגאס, ומכניסים עוד ועוד מטבעות לתוך המכונה, וגם כשהם זוכים בג׳קפוט הם ממשיכים בדיוק באותה מכניות. זה אני מול פייסבוק, אני מול הרבה מהאינטרנט. מצאתי את עצמי השבוע קורא כמה מאות ביקורות על זוג אוזניות שרציתי לקנות. בכולם נאמר אותו דבר, כך נדמה לי, אבל זה לא שינה. האינמקום, האינזמן של החוויה הזאת, של להיות לכוד ברגע הזה של הבהייה, ייתכן וזו התמכרות סודית שלי. שזה הביזארו זון שלי, האנטי מדיטציה שלי. ואני מנסה לחשוב – אם חצי שעה ביום של חשיפה לדונאלד דאק הכניסו לילד שלי את הג׳וק המעצבן הזה של לעשות ״טאח טאח טאח״ לכיווננו עם כל דבר שהוא יכול להחזיק ביד, מה עשה לי שעות, עשרות שעות, אלפי שעות של בהייה, של סלוטיפיקציה. עברו רק כמה שעות, ואני חש את זה, the pangs of withdrawl.