יש כמה תמות בכתיבה שלי, כמה דברים שמעניינים אותי וחוזרים שוב ושוב, וכל פעם אני מרגיש רע שאני שוב כותב על הנושא הזה. כנראה כדי לגרום לי להרגיש בסדר, אני מקבל את דה מארקר כל סוף שבוע, יחד עם ״הארץ״, ושם גיא רולניק כותב את אותו מאמר כבר כמה שנים, והוא עיתונאי נחשב וכו׳, אז כנראה שזה לא כל כך נורא.

יש מין קטע כזה שלוקחים תמונות בשחור לבן וצובעים אותם, או מגלים את הפילם הצבעוני המקורי, ופתאום העבר נראה אמיתי. זו מטאפורה מדוייקת למה שקרה לי מאז שהפכתי לאבא. כל אסון, כל תאונת דרכים, כל תמונה מהשואה, מקבלת ליהוק של המשפחה שלי. ובדיוק כמו הצבע שמתווסף לתמונות ופתאום הופך אותם לאמיתיות, כך הליהוק הזה הופך כל תמונה של ילד בן 3 מת לאגרוף בבטן. כמה שהילדים הביאו אושר לחיי, ככה, בעצם, הם גם הביאו שקים של עצב, ושל חרדה אינסופית.