ורד צחקה עלי היום, שאני חושב שכולם צריכים לעשות ילדים. היא לא בקטע, כך נראה. הסברתי לה שאני נלחם באינסטינקטים המסיונריים הבסיסיים שלי, שאם אני חווה משהו כמעולה, אני רוצה שכולם יחוו אותו גם ככזה, כי אם זה מתאים לי זה בטח מתאים להם. הסברתי לה שאני מודע לאינסטינקטים האלה, ולמרות שהם עובדים אצלי קשה, אני מנסה לרסן אותם. אני גם לא חושב שכולם צריכים לעשות ילדים, כי יש אנשים שיהפכו להיות הורים נוראיים, וחבל לפזר עוד סבל בעולם.

ובדיוק לפני חמש דקות, עילם התחיל לבכות מתוך שינה. רצתי למיטה שלו, והרגעתי אותו וניחמתי אותו. הוא ביקש שאני אשן איתו, ושאני אשמור עליו. החזקתי לו את היד, והסתכלתי עליו ישן, נרגע. אלוהים, הוא נהיה כל כך גדול. מהצד, בזווית הזאת, אי אפשר היה לראות שהוא בן 3, הוא נראה ענק. וחשבתי על ורד. ואני עדיין חושב שלא כל אחד צריך להיות הורה, אבל אני חושב שאנשים שלא נהיים הורים לא יחוו את החוויה האנושית עד הסוף. החוויה הזאת שמישהו נזקק לך כל כך, שאתה כל עולמו, זה חלק ממה שה״מערכת״ שלנו, החומרה/תוכנה שלנו, יודעת לתת. ומי שלא יהפוך להורים – פשוט לעולם לא ישתמש בפיצ׳ר הזה. האם חשוב לחוות את החוויה האנושית עד הסוף? האם זה רע לא לחוות אותה? לא יודע. בוא נגיד את זה ככה: אנחנו רואים עכשיו את unreal, ואם יש משהו שיכול לשכנע אותך שאולי יש חוויות שעדיף לא לחוות, זו הסידרה הזאת.