אחד הדברים שאתה שם לב אליהם בשלב מסויים בהורות זה כמה היא בלתי נראית. או יותר נכון, כמה תוצאותיה הם בלתי נראות. הורות היא מין מצב תמידי כזה של הווה, תמיד יש מה לעשות, ואם אין מה לעשות, מנצלים את זה למנוחה קצרה. מבחינתי, עילם היה תמיד כפי שהוא היום – הנקודה הזאת שבה הוא התחיל לעבור ממילים בודדות למשפטים, וממשפטים למשפטים מורכבים וחמודים – אני יודע שהיא היתה קיימת, אבל קשה לי להזכר בה. הדבר נכון גם לגבי הפיכתנו להורים. הפיכתנו להורים, לא במובן הפיזי של ״נולד לי ילד״, אלא ״OMG, אני אבא. אם א׳ גדולה״ היא גם צעידה כזאת, בשביל, צעידה שמתבצעת לפעמים לא במודעות מלאה. ואז מגיע הרגע הזה שבו אנחנו תופסים את עצמנו אומרים משפט שאנחנו יודעים שכילדים היה גורם לנו לפבלבל עיניים. זה בדרך כלל פשוט קורה, עוד שכבה של צבע בציור הרב שכבתי הזה שנקרא אנחנו.

דיברתי עם יעל על החזרה לבלוג. היא לא הולכת כפי שתכננתי, אבל גם לא כפי שחששתי, לפחות עוד לא. חששתי שזו תהיה שירת הברבור שלי, שאחרי השלוש פוסטים הראשונים נסגור את הבסטה. זה עוד יכול לקרות. והיא לא הולכת כפי שתכננתי, כי רציתי שיהיה לי כאן פרקטיס, הרגל של לכתוב כל יום, ומין ההרגל יעלה משהו… אחר, חדש. וגם זה לא קורה. אבל כשדיברתי עם יעל על החזרה לבלוג, ולמה זה חשוב לי, אמרתי לה שאני צריך a room of my own. הדבר הנחמד בבלוג זה שזה באמת המרחב שלי. שבו יש את כל הדברים שכתבתי, ואני יכול לחזור אחורה, להזכר, ולמצוא אותם. גם אם הפוסטים שנכתבו לפני שלוש שנים. לעומת זאת, למצוא משהו שכתבתי בפייסבוק לפני שבועיים זה אתגר, כי פייסבוק לא רוצה עבר, אלא רק הווה.

וזה נחמד שאפשר למצוא פוסטים ישנים. לפני כמה שנים כתבתי על אבק. על איך אבק גם הוא מין דבר קסום שכזה, שלא ברור מאין הוא בא, והוא מציק לנו. ואז, למשך כמה ימים בשבוע שעבר, האבק הפך מדבר מסתורי וסובטילי, לנוכח בצורה גורפת בחיינו. ברור לנו לגמרי מאיפה הוא מגיע. האבק יצא מהארון, הכריז על נוכחותו, סרב להתפנות. וכך כל מי שנכנס לביתנו ולא הוריד נעליים בכניסה, צייר על הרצפה את שביל צעדיו, שביל שהיה בלתי נראה, אלמלא הנסיבות. שביל שנתן קונטקסט קטן של לפני ואחרי.