לא יכולתי, גם אם הייתי רוצה, למצוא מטאפורה טובה יותר ליחסי עם אמריקה כמו ארוחת הבוקר שאכלתי זה עתה. אני באמריקה. שוב. אחרי יותר משבע שנים שלא ביקרתי במדינה. כל תהליך השגת הוויזה היה מלחיץ, מלא אמוציות בשבילי. אמריקאים, כידוע, הם אנשים חמורי סבר ומאמינים לבירוקרטיה, והסיוט הגדול שלי היה שהם יתפסו אותי באיזה חוסר דיוק או טעות בטפסים, כי אתם יודעים – אנשים עם הפרעות קשב וריכוז וכמות גדולה של טפסים זה לא ממש מסתדר טוב ביחד, וימנעו ממני ויזה לנצח נצחים. אבל את זה עברנו, וכל מה שנשאר לעשות זה להגיע לכאן. רבים מחברי טסים המון. מה זה המון – יותר מפעם בחודש, ולאמריקה. המסקנה שלי מעשרים ומשהו השעות שלקח לי להגיע לכאן, זה שאמריקה, סן פרנסיסקו ספציפית, זה רחוק לאללה. אבל אנחנו בעניין אורחת הבוקר. המלון יושב על Half Moon Bay, וכששלחתי למשפחה שלי תמונה שלו, אחותי שאלה אם אני מתאכסן בהוגוורטס. בופה ארוחת הבוקר עולה כאן 40 דולר, בלי להתבייש, ויושבים מול נוף מדהים של מדשאות ירוקות שמתגלגלות להן לאוקיינוס השקט.

אחרי התלבטות מסויימת, אני מחליט לשלם את הסכום השערורייתי, ומתיישב. המלצרית כל כך ידידותית שבישראל הייתי בטוח שהיא מתחילה איתי, אבל אני יודע שכאן זה אמריקה. אני מקבל את כוס המים שלי, לוקח צלחת ומתחיל לבקר את הבופה. וכאן אני מרגיש, כמו האריה שאהב תות. כי יש נקניקיות ותפוחי אדמה, וופלים ופנקייקים, פירות משוק האיכרים ולחם, קרואסון דלעת (פסטיבל הדלעת המקומי בעיצומו, והיכנשהו בולנג׳ר צרפתי מתהפך בקברו), בייקון, סלמון, פירות יער מרהיבים ועוד קצת בייקון. ואין ירקות. לא אחד. לא סלט, לא ירקות חתוכים, לא כולם. אני מנסה להבין את מצבי ממבט חטוף בצלחות של האנשים מסביבי, וככל שאני רואה במינימום מבט שאני נותן מבלי להיות מוזריקו מדי, אין על הצלחת שלהם ירקות. והנה אני עומד בדילמה שמגדירה את כל היחס המורכב שיש לי לאמריקה: מצד אחד, אני יודע שאמריקאים אוהבים בייקון ושירקות טריים זה דבר שיש בישראל וכו׳, מצד שני, אנחנו בכל זאת עשרים דקות מסן פרנסיסקו, לא מעבר לקו שמן הזית. ולכן אני תוהה, האם בעצם מי שלא הבין משהו, פספס איזה ניואנס שכולם יודעים אבל רק אני לא כי למרות שאני מדבר אנגלית עם מבט אמריקאי כמעט מושלם, אני לא מדבר אמריקאית, זה אני, ובעצם יש ירקות אבל צריך לבקש אותם בנפרד, או שהם באיזה קטגוריה שונה של בראנץ׳, או איזה טקס אמריקאי לא ברור. המבוכה הזאת חזקה לי במיוחד באמריקה, בגלל השפה. באיטליה, גרמניה או בוויאטנם ברור שאני זר, זה בסדר שאני לא אכיר את הטקסים המקומיים, אבל בגלל שאני מדבר אנגלית, ובגלל שאנחנו רואים את אמריקה כל הזמן בטלוויזיה, יש תחושה שאנחנו כאילו אמורים להבין איך דברים מסתדרים, וכשזה מגיע להמון יום יום, זה לא תמיד עובד לי.

צנצנת קטנה, בגודל של צנצנת דבש סטנדרטית, התגלתה, עם פרוסות עגבניה, ולידה אחת דומה עם פרוסות מלפפון. קישוט לסלמון הטרי והמדהים באיכותו, שנפרש לידם. וכך, עם מעט עגבניה והרבה בייקון, אני מסתכל באוקיינוס היפה שמולי, ורואה דולפין. ההתרגשות שאוחזת בי היא יחידנית בחדר. אם עוד מישהו ראה אותו, אף אחד לא עושה שום דבר. ואני חושב על איך בישראל כולם היו עוזבים הכל, ומצלמים, ומנסה לחשוב לאיזו קבוצה אני שייך באמת.