מחזור

אני זוכר את הרגע הזה, בקורס בבה״ד 15. אני בן 18 וקצת, עדיין לגמרי בהלם מהצבא, במגדל שמירה מגוכח בכניסה לבסיס. פתאום הבנתי שאני משהו מחלק גדול יותר ממני. לא במובן של ״הצבא״ ו״ערכים״ ו״מדינת ישראל״. פתאום הבנתי שהחוויה הזאת שעברתי בשעות האחרונות, של לעשות עליית משמר, ולשקשק את הנשק, ולעלות למשמרות שמירה, זה קורה כל יום, יקרה כל יום, קרה כל יום, עד קצה האופק של חשיבת הזמן שלי.

עברנו לבית החדש שלנו לפני שנה וחצי. בצעד מפתיע, לא המשכנו את מגמת ההצפנה שלנו (מלשון צפון, כן? לא צופן), בתל אביב, אלא חזרנו, כמעט מגדת הירקון, אל לב העיר. זה מדהים איך הקילומטר וחצי הזה של מרחק משנה משהו. צפוף כאן יותר במדרכה, וטיפה יותר מלוכלך, ואולי זה ה-observation bias שלי, אבל אפילו רואים את זה באנשים. האמהות כאן, בגני השעושים, מגניבות. יותר. עם קעקועים. 18953840384_22be3a021b_k.jpg

אני גר בתל אביב 14 שנה, ומעולם לא הרגשתי כל כך הרבה שכונה, כפי שיש לי עכשיו. אני יורד לרחוב, ואומר שלום לכל כך הרבה אנשים בדרך. השכנים בבניין, וחברים שגרים ברחוב. האיש בבית הקפה יודע לא רק מה אני אוהב לשתות, אלא גם אילו עוגיות עילם אוהב. והבעלים של המכון כושר שלי פוגש אותי ברחוב ושואל אותי מה דעתי על השיעורים החדשים, ואני שואל אותו מה שלום הילד החדש שנולד לו, ואנחנו מחליפים חוויות על איך זה להיות הורים לשניים. כשאנחנו חוזרים מהגן, ועוצרים בכיכר ביאליק, כבר יצא לי להשאיר את עילם עם ההורים של ילד אחר, ולקפוץ לכמה סידורים קטנים.

יכול להיות שחלק מזה נובע מהשורשים שהכנו. שהפסקנו להסתובב בדירות שכורות, ושברור לנו שאנחנו הולכים לגור כאן לטווח ארוך. וחלק מזה נובע, ללא ספק, מהעובדה שהפסקתי לנסוע לעבודה בגלילות עם אוטו, ואני הולך או מדווש לעבודה ברוטשילד. כי כשהולכים ברגל, פוגשים יותר אנשים. אומרים יותר שלום. והמון מזה זה הגן. הגן הוא בונה קהילות, בונה קהילה פנומנלי. הקשרים בין הילדים הם הדבק הראשון. ואני יודע שזה לא ככה אצל כולם, אבל בגן שלנו מצאנו, באופן מרגש, המון אנשים מגניבים, שנמצאים פחות או יותר במקום שבו אנחנו נמצאים – מבחינת מצב משפחתי, מבחינת תפיסות עולם (לגדל ילדים בתל אביב כבחירה, למשל), והכי חשוב – מבחינה גיאוגרפית. הם קרובים, פה בשכונה.

החזית של הסלון שלנו והמרפסת, פונים למזרח, לרחוב, והקולות נכנסים פנימה לתוך הבית אם מרשים להם, ולפעמים גם לא. גיליתי לאחרונה שאני מאושר יותר כשיש לי שעון על היד, כשיש לי את היכולת למקם את עצמי בכל רגע נתון, לפחות בקואורדינטה אחת. אבל הקולות שמגיעים מהחלון, כל יום, עוזרים לי לעשות את זה גם אם השעון על השידה. כל בוקר משאיות הזבל באות, שתיים כי אנחנו על בית פינתי, בשעות שפעם חשבנו שהן מוקדמות להפליא (לפני שבע), אבל מאז שלביא החליט שחמש זו *ה*שעה לקום בה, מסמנות עבורנו שזה הזמן להתחיל לגרד את עילם לצחצח שיניים. בדרך, בדרך לגן, סביב שמונה וקצת, עובר איש האלטעזאכן, בנחישות מעוררת השתאות. במורד סמטאות הכרם, אנחנו תמיד מצליחים לפגוש את אותה אישה מוליכה את הכלבים שלה, שני כלבי רוח לבנים שלאחד מהם קוראים סילאן. אחרי הפיזור, ובדרך לגן, השמנה מהלחם בשוק הכרמל צועקת ומנסה לפתות עוד לקוח תמים למלכודת הלחמניות שלה. כך מיום ליום, מעונה לעונה.

עברו יותר מ-18 שנה מאז אותו ערב במגדל השמירה, מאותו הרגע שחשבתי שהבנתי מהו הנצח. אני לא בטוח שהוא עוד נמצא שם, אותו מגדל, אבל אני יודע להגיד בבטחה שלא מעט מקומות ששמרתי בהם כבר לא קיימים, לא כאתרים צבאיים בכל מקרה. נצח של גיל 18. שנה הבאה עילם הולך לגן אחר, עם כיוון אחר לצעידה, וילדים אחרים, ועם שעות אחרות. והמחזור משתנה לו, לאט לאט.

19287708060_5e11d61ff5_k

2 מחשבות על “מחזור

  1. ניבה הגיב:

    זאת לא השכונה, טל, זה אתה. אני גרה בבניין שלך כבר כמה שנים ואני לא אומרת שלום לכל כך הרבה אנשים כשאני יורדת למטה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s