כשהחומה נפלה

לפני ארבע עשרה שנה, סביב סוכות או ראש השנה, עמיחי התקשר אלי והציע לי לנסוע לסיני. זו היתה הפעם הראשונה, והאחרונה שלי בסיני. קצת כמו עוגיית מדלן, אני מתחיל להבין שייתכן שהכמיה שלי לחופשות של Being, להבדיל מחופשות של Doing, נולדה שם. זו היתה אחת החופשות הטובות בחיי, ומאז רק רציתי לחזור. בדיוק עמדתי להתחיל עבודה עם 3a51c1abf51cdc6f1e77402e6e34095d307bd44aאיזה סיווג-לא-מאפשר-לנסוע-לסיני-אפילו-בצחוק, ואחרי זה הכל נהיה בלאגן. במשך שנים הייתי ממגלגלי העיניים ומצטטי המנטרות, כשחברים ואחותי החליטו לנסוע לסיני. הסתכלתי עליהם כאנשים שמסכנים את עצמם סתם. ״עזבו אותכם מפיגועים, הבעיה האמיתית זה החטיפות״. לפני חודש, פתאום נפל לי האסימון שבעצם, עם כל אזהרות המסע הממוקדות, לא קרה כלום לאף אחד, כמעט אף פעם. אזהרות מסע והתרעות חמות יש כבר 15 שנה, והפלא ופלא, אף אחד לא נחטף. ובזמן הזה היו זיליון פיגועים בפריז, חלקם מכוונים נגד יהודים, ואף אחד לא חושב להפסיק לנסוע לשם.

ההחלטה לנסוע לסיני הובילה אותי, כמובן, to geek out on it, המעשה הכה-גוטמני של להכנס לתחום חדש ולתחקר את האם אמא שלו. יש בפייסבוק קבוצה בשם ״אוהבי סיני״, ופשוט ביליתי שעות בלקרוא שם, בלהבין את המהלכים והז׳רגון, ולהתבשם מהפורנו-סיני. ואז שמתי לב למשהו מוזר ומעניין. גם הבדואים חברים בקבוצה הזו. הם מגיבים כשאנשים ממליצים או מכפישים את החוף שלהם, אומרים תודה ומאחלים חג שמח. זו חוויה מוזרה, קצת כמו שבירה של הקיר החמישי בקולנוע, שפתאום האחר עונה לך. חשבתי שזה מוזר במיוחד בגלל שהם בדואים, וסיני היא כזה מקום חייזרי, ואז הגענו לברלין.

אחותי עברה לברלין לפני כמה חודשים, ונסענו לבקר אותה. זו הפעם הראשונה שלי בעיר, שלא לפגישה של כמה שעות, וכאילו שלברלין היה חסר קצת במחלקת הסיפורים וההיסטוריה שהיא סוחבת איתה, בשנים האחרונות היא הפכה, במידה מסויימת, ל״אחר״ של ישראל. המקום 56-4001989-14470729306dd6cc1440b049b99b1fdc476571ed6dשהולכים אליו כדי לברוח. ופתאום הבנתי, שהתחושה המוזרה הזאת שחוויתי עם הבדואים בסיני, הוא חלק גדול מברלין, מגרמניה בכלל. נהג המונית ההודי שנסעתי איתו הגיע לכאן, כמו הרבה זרים, למזרח גרמניה, בעידוד ברית המועצות. שני הצדדים, שבמשך שלושים שנה הסתכלו על זהמבעד צדי החומה, ופתאום האחר עומד פה, ממש לידך. ואולי, כפי שאני מגלה בימים אלה, הוא היה שם תמיד.

If you are a poet, you will see clearly that there is a cloud floating in this sheet of paper. Without a cloud, there will be no rain; without rain, the trees cannot grow; and without trees, we cannot make paper. The cloud is essential for the paper to exist. If the cloud is not here, the sheet of paper cannot be here either. We can say that the cloud and the paper inter-are. “Interbeing” is a word that is not in the dictionary yet, but if we combine the prefix “inter-” with the verb “to be,” we have a new verb, “inter-be.”

If we look into this sheet of paper even more deeply, we can see the sunshine in it. If the sunshine is not there, the forest cannot grow. In fact, nothing can grow. Even we cannot grow without sunshine. So we know that the sunshine is also in this sheet of paper. The paper and the sunshine inter-are. And if we continue to look, we can see the logger who cut the tree and brought it to the mill to be transformed into paper. And we see the wheat. We know that the logger cannot exist without his daily bread, and therefore the wheat that became his bread is also in this sheet of paper. And the logger’s father and mother are in it too. When we look in this way, we see that without all of these things, this sheet of paper cannot exist.

Looking even more deeply, we can see we are in it too. This is not difficult to see, because when we look at a sheet of paper, the sheet of paper is part of our perception. Your mind is in here and mine is also, so we can say that everything is in here in this sheet of paper. You cannot point out one thing that is not here—time, space, the earth, the rain, the minerals in the soil, the sunshine, the cloud, the river, the heat. Everything coexists with this sheet of paper. That is why I think the word inter-be should be in the dictionary. To be is to inter-be. You cannot just be by yourself alone. You have to inter-be with every other thing. This sheet of paper is, because everything else is. Suppose we try to return one of the elements to its source.

(טיך נהאט האן, כותב על ריקות, מהספר המקסים שלו על סוטרת הלב, שאותו קראתי בקינדל, כך שעניין הנייר קצת התפספס.)

2 מחשבות על “כשהחומה נפלה

  1. ניבה הגיב:

    מעולם לא זכיתי להיות בסיני ואני תוהה אם אי פעם אזכה. בכל מקרה אם כבר עשית כזה תחקיר אני מבינה שהנסיעה הבאה שלך היא לשם?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s