חלק מהאתגרים של לגדול, זה להבין מה אתה עכשיו ומה היית פעם, וזה שהיית פעם משהו ועכשיו אתה לא, זה בסדר. שנות העשרים שלי הוקדשו למוזיקה, ועכשיו זה משהו שקורה ברקע בזמן העבודה. לקח לי המון זמן להבין שאני בעצם לא נהנה בכלל בהופעות חיות, ושזה בסדר. ועכשיו סרטים. יצאתי לפני כמה שבועות מת׳ור, חצי שעה לפני הסוף. כי הבנתי, ומיציתי. ותוך כדי יציאה הבנתי שזה בעצם מה שאני עושה עם סרטים. יוצא מהם באמצע. שמלבד סרט הלגו החמוד שראיתי עם עילם, לא שרדתי סרט בקולנוע כבר המון זמן. חלק מזה זה הפורמט: שעתיים ורבע פלוס טריילרים פלוס פרסומת למקדונלדס בשעות שהריטלין כבר נמוך זה מאתגר קשב וריכוז. אבל חלק מזה, זו הבחירה שלי בסרטים. השורשים הגיקיים שלי עמוקים, ואם כבר ללכת לקולנוע אז בשביל סרטים גדולים ומלאי פיצוצים. או במילים אחרות: אם אין שם רובוטים או חייזרים או את רוברט דאוני ג׳וניור, אז אפשר להוריד למחשב. אתמול התחלתי לראות את The Punisher, הסדרת Marvel החדשה של נטפליקס. ורבע שעה לפני סוף הפרק, סגרתי את הדפדפן. סגרתי את הדפדפן כי זה היה לי אלים מדי, אבל בעיקר כי יכולתי לדעת מה יקרה בכל סצינה מהרגע שהיא התחילה. שום דבר לא הפתיע אותי. אני לא חושב שאני כבר לא אוהב מדע בדיוני או פנטזיה, אבל יש גיל כזה שבו אתה צריך להודות לעצמך שג׳אנק פוד הוא בעצם לא טעים. גם לא בקטע של להתפנק, או Guilty pleasure. שסרטים מטופשים ו״כיפים״ פשוט לא מעניינים אותי יותר. שהם גם צריכים להיות טובים. שהנפש שלי צריכה משהו עם יותר ערכים תזונתיים, ושזה בסדר.
פעמיים קשרת בין מדע בדיוני ופנטזיה או הטעם הגיקי שלך לג'אנק שהערך שלו הוא בעיקר נוסטלגי עבורך, אבל מה הקשר? יצירות טובות וגרועות יש בכל ז'אנר. אם ג'אנק כבר לא עושה לך את זה, במקום לראות ת'ור והמעניש תראה המפגש וג'סיקה ג'ונס.
את צודקת. המפגש היה נהדר (גם בו יצאנו באמצע, אבל זה כי הוזעקנו על ידי הבייביסיטרית). אבל חלק גדול מאוד מיצירת המד״ב/פנטזיה/קומיקס שמיוצרות היום הם טראש, והעובדה שהם מהז׳אנר פיצה על זה מבחינתי. פתאום הבנתי שזה לא עובד לי יותר.
אני חושבת שיש גם השפעה של העידן שבו אנחנו חיים, עידן של פוסטים קצרצרים בפייס הכל מהיר וקצר אני מרגישה שאורך הרוח שלי לסרטים מתקצר.
זה מצחיק שאת כותבת את זה, ניבה. כי התלבטתי אם לכתוב את הפוסט הזה כאן או בפייסבוק. הוא קצר מפוסט רגיל שלי כאן, אבל ארוך מפוסט ממוצע בפייסבוק.
מעניין שחיברת את עניין המוזיקה לעניין הקולנוע הטראשי, כי להאזין למוזיקה באדיקות ובתשומת לב של בני נוער זה דווקא הרבה יותר אנין מלהאזין לה כמשהו ברקע כמו שהרבה מבוגרים עושים. וזה נכון גם לספרות – בתור נערה אני חושבת שקראתי הרבה יותר ספרי איכות כבדים ורציניים מאשר בחיי הבוגרים. יש משהו בחשיבות העצמית ובכובד הראש של גיל הנעורים שמתקיים לצד ההנאה המשוחררת מג'אנק מוחלט.
אני בהחלט התחלחלתי כשהבנתי שכל מיני סרטים אידיוטיים-בכוונה שאהבתי כשהייתי צעירה יותר כבר סתם נראים לי דביליים ומשעממים, וזה נכון אף יותר לסרטונים ומימים באינטרנט, שבטוח היו מצחיקים אותי נורא לו היו קיימים לפני הרבה שנים. לפעמים עצוב לי להבין עד כמה ההומור שלי נעשה מבוגרי, כאילו הצד הקליל של שמחת חיים לא מרוסנת קצת התקהה ונשחק.