כבר כמעט שבוע עילם מכין אותנו למסיבת הסיום. הוא די טוב בלשמור על סודות, אבל זולגים לו דברים מדי פעם.

״אתה יודע מה קורה אחרי שאנחנו שרים את ״עוף גוזל״?״, הוא שואל? ״מה קורה?״, אני מתעניין. ״כל ההורים בוכים״. ואכן, אתמול, במסיבת הסיום של גן חובה, הנבואה התגשמה. זה לא היה הממטרה שציפיתי מעצמי, אבל הדמעות זלגו להן, ובכך הוכרזה באופן רשמי הכניעה שלי.

הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי מתמודד עם עוף גוזל היתה בסיום היסודי. ושנאתי אותו. הוא הרגיש לי כבר אז שיר מניפולטיבי, שלוחץ יותר מדי חזק על הכפתורים. וזה פחות או יותר מה שהרגשתי כלפיו עד אתמול, כשנכנעתי. כתבתי את זה כבר עשרות פעמים פה בבלוג הזה, אבל אחת החוויות הכי humbling בלהפוך להורה, עבורי, היא החיבור למיינסטרים של האנושות. כל הדברים האלה שאתה מסתכל עליהם מהצד, שהורים עושים או חווים ואומר ״נו באמת״, אז פתאום כשאתה שם, אז הם נראים אחרת. זה כאילו נתת למישהו הרשאות low level למערכת שלך.

המחשבה של עילם הולך לכיתה א׳ מעלה בי דמעות עוד מלפני שהלך לגן. אני לא יכול לשמוע את ״כל עוד״, של יוני ריכטר ועלי מוהר, על הילד שהולך לבית הספר בפעם הראשונה והאבא מלווה אותו, מבלי לבכות. זה הפך כבר לנושא לבדיחה אצלנו בבית, ועדיין אני לא יכול להפסיק לבכות.

ניסיתי להסביר לעילם למה זה כל כך מרגש אותי, ואולי אפילו עצוב לי. ואני לא לגמרי יודע לשים על זה את האצבע. חשבתי על זה שההתבגרות של הילדים היא בעצם הסמן דרך הכי ברור למעבר של זמן עבורי, להזדקנות שלי. אבל לא כל כך מפריע לי להזדקן. חלק מזה זה המשיך החיכוך של עילם עם מערכת החינוך הציבורית, אבל בינתיים זה לא היה כל כך נורא. יש המון דברים נהדרים בזה שעילם הופך לילד גדול. אני יכול לדבר איתו על דברים מגניבים, בקרוב הוא ילמד לקרוא ואז עולם שלם של תולעות-ספרים יפתח לו. שבוע שעבר היינו ביחד בלאר״פ הראשון שלנו. אבל הוויתור על הילד הקטן, על האפרוח, קשה לי מאוד. דיברתי אתמול עם ליאת על איך לביא הוא כזה אפרוח, עם מילים מצחיקות ושיבושי לשון וקול צפצפני כזה, ושנינו נאנחנו והסכמנו שאין לו עוד המון זמן לאפרוחות. זה מוזר, כי כבודהיסט חובב, אני יודע שאי אפשר להכנס לאותו נהר אפילו פעם אחת, ומעולם לא מצאתי את עצמי, בסופו של מסע רגלי ארוך, מתגעגע לתחילתו, ועדיין, השינוי הזה קשה לי.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה של הבלוג יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!