לפני שנים רבות מאוד השתחררתי מהצבא בפעם הראשונה והלכתי לעבוד באיזושהי עבודה. חברה בשם Radguard. זו היתה חברת אבטחת מידע כי אז עוד לא המציאו את הסייבר, פשוט. למה שעשיתי היום היו קוראים product marketing. וזה לא היה זה. פשוט לא היה קליק עם החברה, עם המוצר, אפילו לא ממש עם האנשים (למרות ששם פגשתי את דני בכור, שחנך אותי באודיופיליה ואני בתמורה סחבתי אותו הלאה איתי אחר כך להרפתקאות שונות ומשונות).

זו היתה העבודה הראשונה שלי אחרי הצבא, וההוכחה להורים שלי שתוכנית החומש הגאונית שלי עובדת. בתיכון אני והלימודים לא היינו ביחסים טובים. בכלל, כל תקופת הלימוד שלי היתה מסכת ארוכה ומלאת דרמה של סודות, שקרים, ותחושה מאוד חזקה שהילד לא ממצה את הפוטנציאל שלו. היה ברור לכולם שאני חכם, אבל התעודה שלי היתה ככה ככה. ואז יום אחד באתי להורים שלי ואמרתי להם שזהו. שיש מדיניות חדשה. אסטרטגיית השבעים המאושר. שעיקריה הם שיהיה לי שבעים, ואני אהיה מאושר. בפירוט יותר גדול, הסברתי להם שאני הולך לקבל תעודה בינונית-להחריד-אך-בסדר, להשתחרר מהצבא, להמשיך לעבודה בהייטק, לקבל משכורות ממש גבוהות, ואז להתקבל לאוניברסיטה על סמך אותה תעודת-בגרות-בינונית-להחריד-אבל-בסדר, ולהיות היסטוריון. אני זוכר את התערובת של הפתעה והקלה על הפנים שלהם כשקיבלתי את הצעת העבודה הראשונה שלי, עם משכורת של משהו כמו 15 (בשנת 2000). תוכנית החומש, דרך אגב, התממשה כלשונה, עד השלב של ה״היסטוריון״, כי הפרעות קשב. אבל זה סיפור אחר.

אז היתה לי את העבודה הזו, ככתב טכנו-שיווקי בחברה עם מוצרים די משעממים ומשרדים בקריית עתידים ובא לי למות. ואז אחרי שלושה חודשים החלטתי שדי. ואני זוכר שבאותו לילה הלכתי לספרייה שלי, ושלפתי משם את העותק הדי בלוי שהיה לי של ״לראות״. ״לראות״ היה השם שעמוס גפן החליט לתת לאסופת הסיפורים הקצרים של הארלן אליסון, Strange Wine. זה היה הדבר הראשון של אליסון שקראתי, וזה פוצץ לי את המוח. ובאותו לילה, לקחתי את העותק המתורגם שלי, והקלדתי, ביד, את כל ההקדמה. ההקדמה, עם הכותרת המפוצצת "Introduction: Revealed at Last! What Killed the Dinosaurs! And You Don't Look So Terrific Yourself" היתה מסה ארוכה, עשרים דפים או יותר כך זכור לי, על דמיון, וקריאה, וטלוויזיה. אני עד היום לא יודע להגיד למה זה היה המניפסט שבחרתי להקליד באותו לילה. הייתי בן 21. אבל ביליתי המון זמן, שעה, שעתיים, בלתקתק מילה במילה, ולנסות לתקן כמה שיותר שגיאות. ואז שלחתי את זה, לשלושה-ארבעה אנשים שעבדתי איתם. והתפטרתי.

אתמול הארלן אליסון מת. אני כבר די הרבה זמן מחכה שזה יקרה. למען האמת, אני מוכן להמר שהתגובה של חלק לא מבוטל מהאנשים למשמע הידיעה הזו תהיה הפתעה שהוא בכלל עדיין חי. מדובר על מישהו שהלך מכות עם אסימוב והארלן אליסון והיינליין. מישהו שכתב פרקים אגדיים של מסע-בין-כוכבים המקורי. ועדיין, האיש הזה שהשאיר טביעת אצבע, קטנה אך עמוקה ומטרידה על החיים שלי ושל המון אחרים, מת אתמול.

אני ממש מקווה שאין עולם הבא. אבל אם יש, אני ממש מקווה שהארלן הולך לגן עדן, כי אם יש גיהנום, אז אני בטוח שהם ירגישו מאוד תחרותיים כשהוא יגיע.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!