לפני עשר שנים, כתבתי סיפור קצר על איך אני הופך לדוב, בליל קיץ דביק, בערך באזור שנחלת בנימין פוגשת את לוינסקי. כתבתי אותו ב״לכתוב פרא״, סדנת הכתיבה הקסומה של גבי ניצן. זה קצת לספיילר, אבל מתישהו בסדנה, גבי מבקש מהמשתתפים לכתוב חיה. לטייל במדבר שמסביב לאשרם בשיטים, ולכתוב חיה. אני זוכר איך הסתובבתי לי במדבר לבד, לאט לאט מוריד עוד ועוד בגדים עד שבסופו של דבר מצאתי את עצמי מסתובב במדבר, ערום לגמרי. אני זוכר את התחושה המוזרה זו, של העירום, ואז איך אספתי את הבגדים שלי אחד אחד, חזרתי למחשב ווכתבתי בשצף-קצף את מה שעד היום הוא אחד הסיפורים החביבים עלי. אני זוכר את הלילה שבו הקראתי אותו, יכול להיות שהיתה מדורה אבל גם אם לא אז בזכרון שלי יש, והקראתי אותו בקול רם ולמרות שהיתה הסכמה שבסדנה של גבי אף אחד, כולל גבי ניצן, לא נותן פידבק על הסיפורים, אני זוכר שבסוף אנשים מחאו כפיים.

ואז הסיפור נח לו. וכמה שנים אחרי שכתבתי אותו, קיבלתי תגובה כאן בבלוג. ״מי אתה, איך אפשר להכיר אותך?״. מישהי שאיכשהו הגיעה לבלוג שלי, קראה את הסיפור שבו אני הופך לדוב בתל אביב, והחליטה להתחיל איתי. וזרמתי. נפגשנו על חוף הים, והיתה שם חוסר כימיה מצד אחד, אבל עניין מצד שני. איכשהו הצלחתי לנחש באמצע השיחה שהיה לה נסיון עם סיינטולוגיה, למרות שהיא טענה שהיא לא מאמינה אדוקה, וזה הפך את השיחה לאפילו יותר מעניינת.

נפגשנו אולי עוד פעם או פעמיים, ובאחת מהפעמים היא הסתכלה עלי ואמרה משהו בסגנון ״אתה עוד לא מרגיש נוח בעור שלך, עם הגוף שלך. אבל מתישהו זה יקרה, וכשזה יקרה, אתה תצטרך לסלק את הנשים עם מטאטא״.

נזכרתי בזה השבוע, כשראיתי את דיוויד צ׳אנג, ב-Ugly Dellicious. אני חושב שמעולם לא ראיתי אדם מרגיש נוח בעורו, מרגיש נוח עם מי שהוא, כמו דיוויד צ׳אנג. צ׳אנג הוא שף, אמריקאי קוריאני, המייסד של רשת המסעדות מומופוקו (אם אכלתם באנס בשנים האחרונות, אז זה בגללו), ושל מגזין האוכל המהמם Lucky Peach הי״ד. צ׳אנג הוא שמנמן, וגדל כילד כאפות קוריאני בתקופה שבה קימצ׳י היה אוכל מצחין ומוזר. ומה שהוא עושה בתוכנית שלו הוא פשוט מופלא לדעתי. בגלל שהוא כל כך בטוח ויציב במי שהוא, הוא מסוגל להתחיל להסתכל ולפרק את הדברים שמסביבו. הוא מסוגל לדבר על גזענות, ותרבות, וקבלה. הוא לא משתכנז שצריך להיות יותר אמריקאי מאמריקאי, אבל גם לא פונדומנטליסט, שמרגיש צורך לחזק את הזהות שלו באמצעות שאיפה ל״אותנטיות״. כשאתה מספיק בטוח בעצמך, ולא צריך כל מני קביים של הון סימבולי ו״זה נחשב״, אין לך בעיה להודות ש-KFC זה טעים לך, גם אם אתה שף גדול. צריך כמות לא סבירה של בטחון, בטחון אמיתי, כדי להיות מסוגל לפרק דברים כמו מסורת ואותנטיות, ולהגיד דברים חכמים ולפעמים גם מאתגרים, ושזה לא יצא מאולץ או מודבק. והוא עושה את זה, כי הוא מרגיש הכי נוח בעורו. וגם כדי להביא צוות צילום ללוות אותך מבשל ארוחת חג עם אמא שלך.

ראיתי אותה עוד כמה פעמים בעיר, את הבחורה הזו. ואז, בדף פייסבוק של חברה אחרת, קראתי שהיא מתה. בשריפה בדירה שלה ברחוב גאולה. זה לא ממש מתחבר לפוסט, אבל הרגיש לי מוזר לא לספר את החלק הזה. והנה אני, עדיין לא מרגיש לגמרי נוח בעור שלי, לשמחתן של נשות תל אביב, אבל לומד ומודד לי כל מני עורות אחרים.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!