אחד מזכרונות החזקים שלי כילד באנגליה היה הקריאה היסודית, האובססיבית בקטלוג של ארגוס. ארגוס היתה, ועודנה, לדעתי, מין יוחנן המטביל של אמאזון. חנות שבמהותה הפיזית היא מחסן גדול, עם קטלוג שהיה מחולק פעם או פעמיים בשנה, וכל מה שהיית צריך לעשות זה להגיע לחנות, להגיד להם מה בחרת מהקטלוג, וזהו, מביאים לך. אני ואחותי היינו מבלים שעות, שעות רבות בלחרוש על הקטלוג של ארגוס, ולדמיין איזה דברים נרצה. לא חשבנו לקנות אותם באף שלב, כי היינו ילדים, אבל רצינו אותם, או לפחות ידענו באיזה סדר אנחנו רוצים אותם, ולאיזה מטרות. זה היה שעות של הנאה.
התכונה הזאת, של geeking out על משהו, בדרך כלל משהו שקונים, מלווה אותי בערך מאז. התשוקה האמיתית שלי היא לכלים. לפני שנתיים נכנס לי לראש שאני חייב סכין שפים יפנית. הקדשתי עשרות אם לא מאות שעות על להבין את הדקויות של תהליך הייצור, הפוליטיקה הפנימית של עולם יצרני הסכינים הקטנים, והייתרונות של ידית מתומנת אל מול ידית בצורת D. ובסוף גם קניתי. חצי שנה אחרי ששילמתי, הגיע הסכין מהיצרן שלו, ואכן התברר כסכין לכל דבר. חותך, חד. סכיני ביותר. אני יודע שהפטיש הזה לכלים הוא עולב. מהנסיון רב השנים שלי, יש קפיצת מדרגה מאוד גדולה בין ציוד מדבקה (סט הסכינים שאמא שלכם קנתה לכם ב-40 שקל בשופרסל) ובין ציוד אמיתי (סכין השפים של יצרן סכינים). אבל הפער בין הסכין ב-1000 דולר לסכין ב-60 דולר כל כך שולי, שזה מביך. אני יודע את זה. אני יודע שמקצוענים אמיתיים, אלא שעובדים באמת, עובדים עם מה שיש. שזו כאילו הדרך שלי לקנות אחיזה בעולם פנטזייה, שבו הכל תלוי בשמיצ׳יק שקניתי, ושזה שטויות. ועדיין.
לג׳וזף גולדשטיין, אחד המורים האהובים עלי לבודהיזם במערב יש סידרה של הרצאות על 4 האמיתות הנאצלות. הראשונה מוקדשת לאמת הראשונה, הדוקאהה. הוא מפרק את מושג ה״סבל״ או ״אי ההתאמה״, וזה נהדר. ההרצאה הבאה מוקדשת למקור הסבל. ההשתוקקות. והוא מדבר שם, בבהירות ובהומור, על איך כולנו רוצים כל הזמן, ואיך, מה לעשות, הבעיה עם תשוקות זה שהן בסופו של דבר כמעט תמיד, שלא לאמר תמיד, מאכזבות. האוכל הטעים טעים ואז נגמר. החופשה המיוחלת בתאילנד מסתיימת. הסכין, בסופו של דבר הוא רק סכין. השתוקקות זה כמו לשתות מי מלח, הוא אומר. זה בעצם רק מגביר את הצמא. ואני מזכיר לעצמי את זה עכשיו כשאני מחפש תיק גב. תבינו. אני לא צריך תיק גב. ביום יום את רוב הסחיבות עושה התיק שיושב על האופניים, שבדיוק הוחלף לתיק חדש (כי הקודם באמת נשחק עד עפר דק). ואני לא צריך תיק גב חדש כי יש לנו המון תיקים. הבעיה כשאתה קונה מוצרים של הביוקר, שמחזיקים לכל החיים, היא שהרבה פעמים הם אשכררה מחזיקים לכל החיים, ובכל זאת אני מפנטז לי על תיק גב 100% עמיד למים ומנדף זיעה וקשוח כמו טנק מרכבה וקליל כמו מוחמד עלי ממולא בהליום. איך זה שאף אחד עוד לא מרסס את רחובות תל אביב בגרפיטי של ״גאוטמה צדק״.
***בקשה מנומסת***
אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!
נהדר גוטמן! כל פוסט שלך הוא שיעור קטן על התבוננות עצמית, ותזכורת קרה לכך שלצד האינדיבידואליזם, כולנו עשויים מאותה חתיכת הסולייה.
אני לא כל כך אוהד את פרופ' יובל יורם (משהו שם לא מסתדר לי), אך נתקלתי במאמר מעניין שלו, שמתכתב עם הפוסט שלך, ובו הוא מספר על ההבחנה החשוב בין עונג ואושר. בתמצית, הם לא אותו הדבר.. וכנראה שלא ניתן להגיע לאושר ע"י התענגויות ממושכות, בעיקר בשל כך שממנגנון העונג אינו בנוי להתמשך. הוא נותן שם דוגמה לכך שבביס הראשון של עוגת השוקולד הכי טעימה בעולם, אנחנו חשים את העונג המושלם, ועם זאת, לאחר הביס השמיני, היא הופכת מבחינת חוש הטעם שלנו ל"עוגת שוקולד".
יש לציין שיש לפחות טעות כתיב אחת בתגובה שלי.
מקסים! תענוג לקרוא (גם בביס השמיני…)
OMG Argos!
דיונים על עמדה אישית כלפי שפע (אמנם איכותי ועמיד ו-value-for-money וכל זה) תמיד מעוררים בי מלא שדים.
ההנחה שהשתוקקות זה כמו "לשתות מי מלח" קצת בעייתית בעיניי. הרי זה דחף לגיטימי. מצד שני, גם מי מלח הם לגיטימיים.
אז זהו, שלפחות בראייה בודהיסטית השתוקקות היא דחף מאוד טבעי, אבל גם הסיבה לסבל.
אותו דחף והשתוקקות שיש לך עם סכינים יש לי עם תיקים 😊 ובאמת שההשתוקקות היא חלק מהסבל בבודהיזם ואחת הסיבות להתנזרות בעצם..