העונה החדשה של Serial מדכאת עד עפר. שרה קונינג החליטה שלחקור סיפור פלילי אחד בעונה זה האובייסט, אז בוא נספר את הסיפור של כל מערכת אכיפת החוק והצדק האמריקאים. הם בגדול התנחלו במרכז הצדק באוהיו במשך שנה, מקום שכולל גם את בתי המשפט, גם את תאי המעצר וגם את מתקני הכליאה, ועקבו אחרי הכל. וכמובן שהתמונה שיוצאת משם היא מדכאת להפליא. לא הגעתי עד לסוף אז יכול להיות שיש ספוילר והכל מתוקן ונהיה צודק ומאוזן, אבל בגדול, המצב די נוראי. יש שם פרק שלם שמוקדש לשופט אחד, שמרשה לעצמו להתנהג ולדבר באותה אדנותיות ״אבהית״ של בעל עבדים לנאשמים השחורים שלו, כי תפקידו לחנך אותם להיות טובים יותר. יש שם שקרים של משטרה, ואלימות משטרתית, וחוסר אמון משווע מצד הקהילה שגורם לכך שפושעים לא נכנסים לכלא. לא דברים שלא ידענו שקיימים, אבל תמיד הרבה יותר קל להתעלם מתופעות מאשר מסיפורים ספציפיים.

אמריקה היא מקום גדול. במובן הזה, כל ישראל היא בערך כמו עיר או מחוז אמריקאי. התיאורים של החיים ״ברחוב״ של ילדים, שמשיגים אקדח ויורים ממכוניות הוא קיצוני מאוד ביחס לחיים בישראל. אני לא חושב שאין מקומות כאלה. קראתי מהתחלה ועד הסוף את העדות של איציק אברג׳יל, והמציאות שהוא גדל אליה מזכירה בטיפה את מה ששומעים עליו באוהיו. אולי תופעה יותר מצומצמת, הן בפריסה הגיאוגרפית (אין המון שכונות כאלה בישראל היהודית, למיטב ידיעתי), והן בחומרות הבעיות. מהפודקאסט עולה ש-drive by shootings הם דבר לא בלתי נפוץ בקליבלנד. קליבלנד נבחרה כי היא מין סוג של מידל אמריקה כזו, לא עיירה קטנה ולבנה, אבל גם לא שיקגו.

בפרק שאני מאזין לו עכשיו, יש בחור צעיר שנכלא שנה כי חשדו בו שירה והרג תינוק, ואז שיחררו אותו כי הגיעו למסקנה שזה לא הוא. שרה קונינג, המראיינת, מנסה להבין איך הוא גדל, והתשובה היתה ״ברחוב, עושה שטויות״. זורק אבנים על דברים, מסתבך. התמונה הכמעט קלישאית של ״ברחוב״.

אני לא קרימינולוג גדול, אבל אני תוהה איזה חלק מה״רחוב״ הזה, נובע מאהבת מרדכי, ואיזה חלק משנאת המן. איזה חלק נובע מזה שזה באמת מה שהילד בא לו לעשות, או שיש מבנים חברתיים שמזיזים אותו לשם, ואיזה נובע פשוט מהיעדר אלטרנטיבה. אין מה לעשות אז הולכים לזרוק אבנים על מכוניות. ואם אכן יש להיעדר האלנטרטיבה תפקיד כאן, איך ישפיע על הסיפור האופיום להמונים שהוא הסמארטפונים.

נכון, היתה טלוויזיה עד כה, אבל שום דבר בטלוויזיה לא היה כל כך ממכר כמו טלפונים. תעשיה שלמה עם מיטב המוחות בעולם שכל מה שהיא עושה זה לנסות לייצר לנו עוד ועוד דופמין, באם זה דרך לייקים באינסטוש, או עוד שלב בקאנדי קראש. כמו הפוליו, האם גם השיעמום הוא בסכנת הכחדה. ברור שלא עד הסוף. ברור שזה לא פותר את הדוקהא. אבל האם זה יכול להזיז את המחט? בעידן של סמארטפון לכל ילד, האם נראה פחות ילדים זורקים אבנים על מכוניות, כי הצצי שלהם פיזר להם עוד מנה של דופמין?