1. במשתנה בשירותים של קרן הון הסיכון של גוגל שמתמחה ביישומי בינה מלאכותית מתקדמים צריך ללחוץ על הידית כדי להוריד את המים.
2. סן פרנסיסקו. נכנסים לדיספנסרי, שזה המילה היפה לחנות שאפשר לקנות בה, באופן חוקי לחלוטין, סמים קלים. האיש עם השפם והעיניים בכניסה מסביר שהם אמנם צריכים אמצעי זיהוי, אבל, בהתאם לתקנות המדינה, ישמרו רק את השם הפרטי והאות הראשונה של שם המשפחה, או להיפך. דאגנו להצטייד במזומן מראש על כל צרה שלא תבוא. אני נכנס פנימה, והמקום נראה, באופן מפתיע או שלא, כמו חנות של נספרסו בכיכר המדינה. מוכרת ידידותית מגישה לי תפריט, מלא בטעים וסוגים, תערובות ותמציות. דמיינו את התחושה של ילד בן 18 שנכנס בפעם הראשונה בחיים לחנות אביזרי מין. אז כזה.
3. ובהמשך לסעיף הקודם: לא ברור לי מי קונה את הג׳וינטים שמוכרים שם, שמגולגלים מגרם שלם של חומר טהור. זאת אומרת, ברור לי מי קונה אותם, פשוט לא ברור לי מי מעשן אותם.
4. בערך מזרחה מהתעלה האנגלית ועד אני רוצה להגיד סין, אנשים מנשקים אחד את השני לשלום. וזה מביא עימו, כמובן, את השאלה הסבוכה של ״כמה נשיקות״. המקבילה האמריקאית לשאלה הזו, היא כמה ארוך צריך להיות הפינג פונג. באמריקאית אין ״שלום״. ה״שלום״ של אמריקה הוא
   ״שלום מה שלומך?״
   ״לא רע ואיך אצלך?״
   ״די טוב ואיך היום שלך עד כה?״
   ״טוב מאוד ו…״
   עכשיו אין ספק שבעברית של 2019 שלום איז א פור לטר וורד, אבל תחשבו שהייתם צריכים לעשות כזה דבר ב*כל פעם* שאתם אומרים שלום, גם לשומר בחניון וגם למוכר בחנות ולנהג של האובר שאתם תקועים איתו עכשיו שעה. בין שלל הדברים המעייפים הרבים שצברתי על עצמי בשבוע האחרון, ה״שלום״ הזה, של האמריקאים, התיש אותי במיוחד. חלק מהאמריקאים שפגשתי היו אנשים ללא מורא, שיעדיפו למות מלהשבר ראשונים והראו כל סימן לכך שהם מוכנים לשחק במשחק הזה לנצח.
5. זה היה הביקור הראשון שלי בסיליקון ואלי. אני עדיין מתלהב כשמגיעים לבית של התוכנות, כשהולכים ברחוב בפאלו אלטו ורואים את המשרדים של Mongo db, או פתאום פוגשים בסן פרנסיסקו את הבית של Prezi, תוכנת המצגות המבלבלת שעליה היה לי קראש בתחילת העשור.
6. זה שאתה יודע שאמריקאים מנומסים וידידותיים ושזה שנראה לך שהתלהבו לא אומר שהם התלהבו, אז זה לא עוזר.
7. עשר בלילה עוד מעט. פאלו אלטו נסגרת לה, ואני מבין שאין לי שום דבר, אבל שום דבר, בבית לאכול או  לשתות. המפה מראה שכמאה מטר ממני יש seven eleven. ייתכן וטעיתי, אבל דמיינתי במוחי מין אמפם שכזה. אני נכנס, ומגלה שאין שום דבר ראוי למאכל אדם שם, לא ביצים, לא ירקות, שכל הלחם נראה כאילו עשוי מנסורת מעובדת. כמה מאות מטר משם יש Whole foods ו-Trader Joes שאני בטוח שמפוצצים בירקות ופירות שאני רק יכול לדמיין, אבל כאן כאילו מישהו יצר חנות קונספט ל״אוכל מעובד״. אני יוצא החוצה מבלי שקניתי דבר. ובחוץ, אני רואה שלט שמבקש, למען בטחונכם האישי ורווחתכם, בבקשה, לא לתרום כסף למקבצי הנדבות. אמריקה.

ותוספת לא ממוספרת: זה בודד וקשה, הנסיעות האלה. העייפות מנסרת, המרחק מהמשפחה, ובעיקר הצורך to perform כל הזמן, הן במובן של ביצועים, והן במובן של הצגה. ולאורך הנסיעה הזו היו אנשים טובים שפשוט אספו אותי, ובילו איתי זמן, בלי להיות חלק ממעגל הביצועים האלה. אתם יודעים מי אתם, ותודה.

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!