הייתי בן 14 או 15, ומצאתי את עצמי פותח את The Ivory and The Horn של צ׳ארלס דה לינט. אני חושב שזה היה המפגש הראשון שלי עם פנטזיה אורבנית. זה היה לפני גיימן ולפני WOD, וזה פוצץ לי את המוח. הרעיון של פיות וקוסמים וזאבי אדם שחיים בנינו, בקיום מקביל ונסתר. לקח לי המון שנים להבין שאחד הכוחות שמניעים אותי הוא התקווה שמתחת לפני השטח, יש דברים מופלאים. אני זוכר שכילד כל מני חברים התחילו להתעסק עם magick ודברים של וויקה וההתרגשות שזה עורר בי. היום הדרקונים ברובם מתים, אבל אני עדיין מקווה שמתחת לפני השטח יש דברים מופלאים. וגם מעליו.

וכשפתחתי את הספר, נתקלתי בציטוט של אוסקר ווילד.

We are all in the gutter, but some
of us are looking at the stars.

זו היתה מתנה. הייתי נער מתבגר ועמוס, וההבנה הזו, שכולם, כולם מרגישים בביבים, היתה מתנה מהממת. אני זוכר איך מתישהו, שנים אחרים, תפסתי את שותפתי לדירה, אחת הנשים היפות שהכרתי, עומדת מול המראה ועושה פרצופים וממלמלת לעצמה ״מי ירצה אותי״, או משהו כזה, והבנתי שכן, כולם. גם כאלה שנדמה שלא.

עשרים שנה אחרי, קיבלתי מתנה נוספת. זה היה סביב 2011 או 2012, ואני חזרתי לצבא כיועץ, והתברר לי שאף אחד באגף המודיעין של צה״ל לא יודע מה זה מדיה חברתית או פייסבוק. ממלכת עילם כבר עבדה אז, והיה לי בלוג, והכרתי קצת מדיה חברתית, ודיברתי עם אנשים על זה אבל בעיקר חיפשתי את המומחה של אמ״ן לתחום, זה שממש מבין והתמקצע. ואחרי לא מעט חיפושים, מישהו הפנה אותי לבחור בשם טל גוטמן. אני. אני הייתי המומחה של אמ״ן למדיה חברתית. ונדמה לי ששיתפתי את דור, הקולגה-שותף-אח שלי, בתסכול שלי, והוא הסביר לי ש-There is no great and powerful Oz. אני זוכר את הוואו שהמשפט הזה עשה לי. חלק עצום מהאנשים שאני מכיר חיים בתחושה שהם נעים על הציר שבין שרלטנים לחפיפניקים, ושמעבר לכביש, שם יש את המקצוענים האמיתיים. את אלה שיודעים באמת. היחידה הזו ביזיונית, אבל בסיירת הכל מתוקתק. הסטרטאפ שלנו מכר מוצר שקיים רק במצגות, אבל זה כי אנחנו ישראלים ובעצם לסטרט אפ ההוא יש את הדבר האמיתי.

יצא לי לא מעט להגיע מעבר לכביש. למקום שבו חשבתי שהקוסם גר. לחברת ההייטק הנחשבת, לגורו של ניהול מוצר, לארגון הבטחוני אפוף ההילה. לסטרט-אפ שכביכול פיתח את כל הדברים שאנחנו רוצים לפתח ומקדים אותנו בעשור. וגם שם גיליתי שזה רק איש מאחורי וילון. שגם הם מאלתרים את זה, ובטוחים שהם פארטצ׳ים, אבל החברה׳ ליד הם הם המקצוענים האמיתיים. 

כן, פגשתי גם פגשתי קוסמים רבי עוצמה. הדבר האמיתי. אבל לא הרבה, ואפיין אותם משהו מאוד ספציפי: כמעט תמיד היה מדובר במיומנות פיזית: אפיית לחם, נגינה, אמנויות לחימה. שם אתה רואה מאסטרים. דברים שיש להם מסורת שאפשר לצעוד בה. אבל בשבילים חדשים, הקוסמים נדירים כמו נמרים במדבר יהודה.

ניל גיימן, שפעם הייתי בטוח שהוא קוסם רב עוצמה והיום אני יודע לראות את הצללית שלו מעבר לווילון,  סיפר פעם שהוא דיבר עם בז אולדרין, וגם לו יש סינדרום מתחזה. העדר הקוסמים הוא בעצם הצד המשלים של סנדרום המתחזה, האמונה שיש לא מתחזים. נער הייתי וגם בגרתי, ורציתי לספר לכם, ש(כמעט) כולם מתחזים, אבל חלקנו מסתכלים על הכוכבים.

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!