עילם עולה לכיתה ב׳, בבית ספר ממלכתי רגיל במערכת החינוך של תל אביב. ושנה הבאה, אלא אם כן יקרה דבר דרמטי, הוא יתחיל ללמוד תורה. הפיד השמאלני שלי מוצף, זה זמן רב, בזעקות שבר על ההדתה של מערכת החינוך, והפיד הימני שלי (כן, יש לי כזה, מסתבר) מפלבל על זה עיניים. אני חושב על פוליטיקה הרבה יותר מאשר אני מדבר או כותב על פוליטיקה, בעיקר בגלל שרוב הדיבור על פוליטיקה מופנה על לנסות לשכנע את הצד השני במשהו, ואני לא בטוח שזה בכלל אפשרי. ועכשיו נראה לי שאני אכתוב משהו לצד שלי. יושבים? אז ככה: צריך להפסיק להלחם בהדתה.

הנה תרחיש קלאסי של קרב הדתה שכזה:

מגלים חוברת חשבון עם רפרנס תנכ״י, או שמגיע איזה רב לדבר עם הילדים על חג כלשהו, או מכניסים איזו עמותה חרד״לית לתת קצת יידישקייט ברמת אביב, and all the liberals lose their mind. ואז מהצד השני, נשמעים קולות בסגנון ״אבל פה זה המדינה של היהודים״ ו״מה איכפת לכם מקצת דת״. ובמקום מסויים, הם צודקים. עכשיו, לסייגים: אני אתאיסט עם תבלון ניכר של בודהיזם, ליברל, עם קשרים רופפים בלבד ליהדות הן כדת והן כתרבות. אבל אי אפשר להתעלם מכך שמדינת ישראל הוקמה, ובכן, כמקום לעם היהודי. ולכן לא מן הנמנע שסממנים בתרבות יהודית יתערבבו בחיי היום יום שלנו. הנסיון להלחם בזה אוטומטית יעביר את השיח לפסים אסטרטגיים, למשחק סכום אפס הזה שבו הדמקורטי צריך לנצח את היהודית, או להיפך. כי גם אם יש פה לא מעט אנשים כמוני, שלא ממש חשובה להם היהדות וישראל כמדינה יהודית, אז יש די הרבה אנשים לא כמוני, וברגע שאתה מתחיל לאיים להם על ישראל כמדינה יהודית, אז הם ידחפו בחזרה.

מה שצריך להלחם עליו, חברים, זה לא על הדמוקרטית. זה על היהודית. הבעיה הגדולה בזהות של מדינת ישראל היא לא המתח בין היהודית והדמוקרטית, היא החטיפה של ״יהודית״. שבעים פנים לה לתורה, ואחד הדברים שייחדו את היהדות, להבדיל נגיד מנצרות, הוא העדר סמכות מרכזית. אין אפיפיור אחד שמחליט ודבריו הם אלוהים חיים. המלחמה שלנו, הליברלים, לא צריכה להיות נגד היהדות, ושילובה של יהדות בחיים בארץ ישראל. היא צריכה להיות על איזו יהדות. יש שיגידו שאין פרטנר, שהיהדות היא גזענית ומיזוגנית וכו׳ וכו׳ ביסודה, אבל זה פשוט קשקוש. לא כי המילים לא כתובות בטקסטים המקוריים, אלא בגלל שדת זה דבר שיכול להתפתח ולהשתנות. כל פעם שאנחנו מזדעקים על איך היהדות רומסת את הדמוקרטיה, הרעים מנצחים. כי אנחנו אנחנו מקבעים את ״היהדות״ כדבר שהאנשים שחטפו אותה רוצים שהיא תהיה.

באופן פרדוקסלי, מה שאנחנו, האתאיסטים, הליברלים, החילונים, צריכים לעשות הוא לעשות לנו רב. זה reclaiming ליהדות. למצוא את היהדות הליברלית, המקבלת, ולהביא אותה כאלטרנטיבה. להגיד ״כן, בהחלט תרבות יהודית – הנה תכנים יהודיים על תיקון עולם. הנה פרשנות יהודית חומלת על פליטים.״. זה לשחק את המשחק, לא לשבור את הכלים. במובן הזה, ארגונים כמו ״בינה״ הם אולי הארגונים החשובים ביותר, אסטרטגית, שפועלים במסגרת החברה האזרחית היום.

המהלך הזה, של מציאת רב, צריך להיעשות לא רק כנגד. זה לא רק רבנים רפורמים שמאלניים שאותם אני מחבב. זה למצוא את הלא-מעט נקודות חיבור במיינסטרים של הציונות הדתית, ואולי אפילו החרדית, שמרגישים שגם להם קצת חטפו את היהדות. כשנפתלי בנט כותב למוטי יוגב  ״אתה ואחרים משום מה חרטתם על דגלכם לתקוף יומם ולילה כל מי ששונה מכם.
כאילו שתפארתה וליבתה של הציונות הדתית היא במלחמה נגד להט״בים.״, זה סימן ענק על עומק התחושות, גם שם.