אתמול קרה משהו דרמטי בסלון משפחת גוטמן רוסו. במימדים היסטוריים כמעט. לאחר דחיינות קלילה של כשש-שבע שנים, חזון ה-רואים-סרטים-על-מסך-ושומעים-מה-שרוצים-מהרמקולים-השווים-בלחיצת כפתור התממש לו. זה המאורע ההיסטורי. מה שדרמטי פה, הוא שבהגשמתו, ניתקתי את הרמקולים השווים שלי ממגברי-השפופרות-עבודת-יד-שצריך-להדליק-באופן-ידני-ולחכות-
שיתחממו-וגם-לא-לשכוח-לכבות-כי-שפופרות-וואקום-זה-דבר-מתכלה, ומהקדם מגבר בעל המאפיינים הדומים, וחיברתי אותם, באמצעות כבלים לרמקולים שקניתי בהום סנטר ב-4 שקל למטר, לרסיבר פיוניר ממוצע ובינוני, שאליו מחובר chromecast עם ספוטיפיי.

משכורת ההיטק הראשונה שלי הוקדשה לרכישת מערכת סטריאו ממש שווה. ואז גם כמה משכורות שבאו אחריה. את תחילת שנות האלפיים הקדשתי לטיפוח ה-ocd שנקרא אודיופיליה. היה לי חדר נפרד שהוקדש לציוד סטריאו, הייתי מסתובב בחנויות בעולם ובבתים של אנשים ומאזין עם פרצוף מקומט כזה של ״המממ״ ו״אהההה…״ ומדבר ענוגות על הסאונדסטייג׳ הפתוח והטווח הדינמי הפאנצ׳י. ידעתי להסביר שמגברי שפופרות, טכנולוגיה עתיקה משנות השישים, הם אמנם חלשים יותר ובעלי עיוות הרמוני גדול יותר, אך העיוות הוא זוגי ולא אי-זוגי, ולכן נעים יותר לאוזן.

האודיופיליה אמנם היתה זן קיצוני ויקר, אבל אנינות היתה אחד מפיגומי נפשי מאז שאני זוכר את עצמי. ולרוב לא הייתי לבד. הוקפתי, ואני עדיין מוקף, באנשים אנינים, עם טעם טוב במוזיקה ותרבות וקפה ואוכל ואלכוהול ואופניים.

וככל שאני מתבגר, כך אני מבין שגם הפיגום הזה, בשלב מסויים, יכול לרדת. עוד ועוד שכבות שפעם חשבתי שהם חלק מהמבנה, מתגלות כברות קילוף. כמו ״אינטיליגנציה גבוהה״, או ״גיקיות״, שהיו רכיבים מהותיים, מולחמים מהזהות שלי, כך גם האנינות מתגלה כעוד נוצה של דמבו, שאולי אני לא צריך. משהו שאפשר לשחק איתו, למולל ולבחון. כששאלתי את עצמי האם באמת חשוב לי איכות הסאונד היוצאת דופן באמת, גיליתי שכבר לא. שנוחות חשובה לי פי אלף, גם אם ההון הסימבולי של המותגים שלי הוא משמעותית יותר נמוך. אז שחררתי.

חלק מהאנשים שמשתחררים ממקום, הופכים להיות מקטרגיו. החוזרים בתשובה. וזו תמיד נראתה לי עמדה של הקשרות לדבר, פשוט בפאזה הפוכה. אני רוצה לחשוב שאני לא אנטי-אנינות. נראה לי שפשוט השתפרתי בלהקשיב למה עושה לי טוב באמת, ומה מיותר. לפעמים זה אפילו דוחף אותי יותר למקומות ה״אנינים״. קיבלנו במתנה מכונת אספרסו, מהשוות. אלה שטוחנות וגם נראות כולן כסופות ורושפות ב-14 בר של קפאין וקרמה. במשך שנים גלגלתי עיניים על אנשי הקפה. כי זה הזכיר לי יותר מדי את עולם האודיו, אנשים שדנים בהתפלפלות תלמודית על ההשפעה הדרמטית של זווית ה-toe in של הרמקול או בכמה לחץ צריך לדחוס את הקפה עם הדוחסן כדי להמנע מ-channeling. וכי הסכמתי עם עצמי שנספרסו זה באמת good enough, ומקינטה אפילו טוב יותר. ואז הנה הגיע הנרייטה, מכונת הקפה שזכתה עכשיו גם לשם, לביתנו, והיא ממלאת חיינו בתענוג. אני קם כל בוקר עם חיוך כי אני יודע שתיכף אשתה קפה מהמם, מעל ומעבר לכל מה שהתרגלתי אליו.

בחודשים האחרונים אני בבינג׳ של נעמי נוביק, סופרת הפנטזיה המוכשרת ששני רומנים שלה, ״עקורה״ ו״חוט של כסף״, תורגמו לעברית. שניהם ספרים נהדרים, אבל חוט של כסף השאיר בי חותם, לא רק בגלל העלילה שלו, אלא בגלל הסבל היום יומי שכמעט כל הדמויות שבו חוות. הסבל הזה נגרם בעיקרו מכך שהן חיות בעולם הפרה-מודרני. שבו קלוריות לקיום, לחימום או למאכל,  הן במחסור ושכדי שיהיה מים, צריך לשאוב אותם מהבאר. ומאז, אני מביט בפליאה כל פעם שאני פותח את הברז, ויוצאים משם מים, סתם כי רציתי. ושיש לי אותם בחמים, ובקרים. זה קסם יום יומי, שרובנו לא מעריכים מספיק. כי בלי מים, כידוע, קשה להכין קפה.

**בקשה מנומסת**

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!