בניכוי רמת גן ושכונת בצרון, לא הייתי במזרח כמעט עשור. בפעם האחרונה נסענו להודו, ממנה ברחנו אחרי כעשרה ימים, תוך שאני מוטרד עמוקות שהמדינה הפארטצ׳ית הזו מחזיקה ארסנל של נשק גרעיני. הרומן שלי עם המזרח החל מאוחר ומוזר. הטיול הזה, בגיל 40, הוא הפעם הראשונה שאני בתאילנד. חלק מזה זה באשמת ליאת, שלפני תשע שנים, שכנעה אותי לנסוע להודו במקום לתאילנד בטיעון המפוקפק  ש״עזוב, תאילנד מפנקת, בוא ניסע להודו״, וחלק מזה הוא בגלל הרומן שלי עם הפיליפינים. אבל תאילנד תמיד היתה שם, מין יעד חלומי כזה, שבו החופים הכי יפים והאוכל מהמם והכל זמין ו-ובכן, מפנק. אחד הדברים שהיה מדהים לפגוש גם בתאילנד המפנקת, זה את הדוקהה, אותה אי-נחת, או סבל, שהבודהה טוען שהיא אחת מארבעת האמיתות הנאצלות, הבסיסיות, של החוויה האנושית, בתצורתה התאילנדית. עם כמה שתאילנד מפנקת, בתאילנד, הדוקהה איז אין יור פייס. החום והלחות קשוחים, ליתושים יש רשיון ג׳. אפשר לברוח לשייק צונן או טבילה בים, אבל היא כל הזמן שם, מזכירה לך את קיומה.

המקום הראשון אליו הגענו בקו-סאמוי היה מרהיב. זה כנראה המלון הטוב ביותר ששהיתי בו אי פעם. וילה של כמאה מטר, על הים, מעץ טיק. כל הפרטים הקטנים היו שם, כולל הדלי של מי גשם עם הכף מעץ קוקוס בכניסה לגינה הפרטית שלך, כדי לשטוף את הרגליים מחול הים לפני שנכנסים. מסוג המקומות שבאמת רואים רק בסרטים, שכוכבי קולנוע הולכים אליהם לחופשות. זה היה מעניין כל כך לראות כמה הדוקהה ערמומית. כי הכל כל כך יפה ומושלם עכשיו, אבל אנחנו כאן לרק חמישה ימים, ואז זה יגמר, נכון?

בחדר הטוב ביותר במלון המושלם הזה, למשפחה, עלה לנו בערך 500 דולר ללילה. כשסיפרתי את זה לחבורה של ישראלים בטיול אחרי צבא שפגשנו בהמשך, הם כמעט נחנקו. זה יקר אסטרונומית במונחים של תאילנד (המלון שבו שהינו בקופנגן עלה לנו עשירית מזה), אבל זה בערך המחיר ללילה במלון ממוצע באילת. וכשמצאתי את עצמי מרגיש קצת מבועס על מחירי האוכל במלון, זה עורר את סקרנותי. האוכל היה, ובכן, יקר. מה זה יקר אתם שואלים? היו מנות קארי שהגיעו ל-700 באט, שזה המחיר למנה כזו במסעדה בישראל. כשהצלחנו לחלץ מהריזורט וללכת למסעדה בשביל השכן, שילמנו על אותה מנה 70. חלק מהקסם של תאילנד, כך הרגשתי, זה שזה גן עדן זול. שהכל זמין. מסאז׳ של שעה בשלושים ש״ח, ארוחה שלמה ל-9 אנשים, ב-130 ש״ח. זה ריגש אותי, עדיין מרגש אותי. ובו זמנית, זה מביך אותי. זה מביך אותי כי יש לזה ריח לא בלתי עדין של אימפריאליזם. האדם הלבן נהנה מכוחו הכלכלי, וכל הילידים רוקדים לפניו עבור פרוטות. בילינו את רוב הזמן שלנו כאן, כשלושה שבועות, בווריאציות על גן עדן עם חוף, ואם זה מה שאתם אוהבים, המלצתי החמה ביותר היא לא להגיע לכאן. כי חופים לא פחות יפים, וריזורטים לא פחות מפנקים, יש לכם ביוון, ובכרתים. וכשמחשבים את עלות הטיסה (בטח כמשפחה), אז אפשר בקלות לבלות שבועיים בפינוק על, בסכום זהה או אפילו נמוך יותר. ושם אין יתושים ודאנגי ולחות בלתי נסבלת. סיפור של שייק בעשר ש״ח ומסאז׳ בשלושים זה פשוט משחק שאנחנו משחקים עם עצמנו. אולי הסייג המרכזי כאן, – זה מאפשר לנו להרגיש נוח להיות פראיירים, לא להתרגש מזה, כי  כשהכל זול, אז מחיר הטעות נמוך יותר ומתבעסים פחות. הזמנת מנה לא טעימה? לא נורא, היא עלתה 15 ש״ח. נהג המונית מנסה לעקוץ אותך? לא משנה, זה כולה 20 שקל, אבל אם סופרים את הסכום הכללי, אני חושב שבסופו של דבר נגיע למסקנה שכלכלית, זה פחות או יותר שווה ערך.

יש איזה ציטוט שמסתובב לו באינטרנט, שמיוחס לאמברטו אקו אבל אתם יודעים איך הדברים האלה מתגלגלים, ש״קריאה מרפאת פאשיזם, ומסעות מרפאים גזענות״. אני מסכים מאוד עם הסנטימנט הכללי, אבל אני בהחלט יכול לראות איך אנשים מגיעים לתאילנד, שוהים בריזורט שלהם, ובגדול כל המפגש שלהם עם תאילנד הוא האנשים שמחליפים להם את המגבות, או אולי גיחה לקניון או לרכיבה על פילים. עם כמה שבאמת נהנתי מהפינוק, ומהמנוחה, הדבר הכי מדהים בתאילנד הוא תאילנד.

לרובנו יש את התבנית הזאת של מה זה אומר ״חיים אנושיים״ – איך נראה בית, מה זה אוכל, איך נראה מרחב ציבורי, ופתאום אתה מגיע למדינה כמו תאילנד ומגלה שהחיים זה דבר פי אלף יותר רחב ומגוון ואפשרי ממה שדמיינת, ומה רבו מעשייך, אדם. שאנשים יכולים לחיות, ולאכול, ולהתקהל, ולסחור ולהתנהל בדרכים שלא דמיינת. אתה מבין פתאום כמה החיים חזקים, ויצירתיים ומבעבעים, וכמה הצורה שבה אתה חי היא רק צורה אחת מני רבות.

אוכל הוא דוגמא מעולה – נדמה כי לכולנו יש מן מנעד כזה של מה זה אוכל – איזה חיות אוכלים, איך מבשלים אותם, ובאיזה הקשרים אוכלים אותם. ואז אתה מגיע לתאילנד, ואתה מגלה שכל מה שידעת על אוכל הוא ספקטרום צר ומוגבל. כי למשל, אם הייתם שמים אמריקאי כאן, הוא היה מצפה שכל המדינה תמות מהרעלת מזון. חתיכות של בשר לא מבושל שזרוקות להם על קרש בשלושים ושמונה מעלות חום ושש מאות אחוזי לחות, שהדבר היחיד שעומד בינו ובין צבא של זבובים הוא מין מאוורר חלש עם כמה בדים שמנפנפים מעל הבשר. מדינה שלמה שמתנהלת ככה, והנה לא כולם מתים בסוף היום. אפילו לא התייר הישראלי השמנמן שלא התאפק. או מנעד הדברים שאוכלים כאן – מביצי נמלים ועד תנינים, ומנעד הדרכים שאפשר לאכול כאן – ממסעדות יוקרה ועד שיפודים שירדו מדלי מלא גחלים ששוכן לו בשיפולי סירת-נהר קטנה, שמתפקדת כמו drive through, או יותר נכון sail through.

לפני כמה שנים, בעודי שוכב על ערסל בבקתה אלפינית מוריקה באוגוסט, כתבתי שחופשות של being טובות מחופשות של doing. ערסלים זה עדיין אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם. ביליתי לא מעט שעות על ערסלים בחופשה הזו, אבל הרגעים המרטיטים באמת, היו אלה שבהם הרגשתי את תפיסת האדם שלי מתרחבת, ובשביל זה צריך לרדת מהערסל מדי פעם.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!