אחת התכונות שמשקיעים הכי מעריצים אצל יזמים, היא hustle. אני לא סגור על איך לתרגם את זה לעברית בדיוק, אבל זה שילוב של חוצפה (במובן היידישי של המילה), ופלפל, ויוזמה. זה משהו שדי משולב באופן רצוף ב-dna הישראלי, אז אולי בגלל זה אין לזה מילה בעברית. בתאילנד, אי אפשר היה שלא להתרשם מכך שהתאילנדים הם עם מלא hustle. האבטלה בתאילנד נמוכה, כולם עובדים, כולם עסוקים. ועדיין, זו מדינה ענייה, עם פערים עצומים בין העשירים והעניים.
התרבות התאית היא בודהיסטית, ואושר, בלי קשר לעושר, הוא חלק מתפיסת העולם שלהם. ״סאנוק״ זו מילה מגניבה שאומרת ״תעשה את זה בכיף״, גם אם ״זה״ זה לשתול אורז בחום מטורף ושש מאות אחוזי לחותוויתושים עם רשיון ג'. יש שם גם נסיון להמנע מעימות, כמה שיותר, ויכול להיות שהדברים האלה עוזרים לשמר את המצב כפי שהוא, אבל זה מדהים. הקניונים מלאים במותגי יוקרה ורכבי על, אבל בהמון מקומות אין מדרכה אפילו.
יש לזה המון סיבות, אבל ממה שהבנתי, חלק מזה נובע מסולם ערכים שמקדש קודם כל את התא המשפחתי, על חשבון הכלל. אני עושה לביתי, וכשממשיכים עם זה הלאה, אז זה מתבטא גם בשחיתות קיצונית. יש לזה שם, מסתבר: The tragedy of the commons, ההתייחסות למשאבים משותפים כאילו הם נועדו לשרת רק אותי, אבל מבלי לדאוג לתחזק אותם. לצורך העניין, יש לי עדר של פרות והם מחסלות את כל הדשא במדשאה הציבורית. הישראלי המכוער, שמשאיר את הזבל שלו בים. 
דונאלד טראמפ הוא קצת גילטי פלז׳ר שלי. אני צופה בו כמו בתאונת רכבת של ארבע שנים, מוצא את עצמי מתענג על הגועל ורגעי ה״זה לא באמת קרה עכשיו״. בימים האחרונים, אני נכנס לרפרש את העיתונים מתוך איזושהי ציפייה סמויה לגלות שהוא פשוט התפוצץ. פוף. יש ז׳אנר שלם של ספרי ״הבית הלבן כבית משוגעים״, כמו Fear של בוב וודוורד. וכשקוראים אותם אז זה מפחיד לאללה לחשוב שהבית הלבן מתנהל ככה. אבל לפני כמה שבועות עשיתי טעות.
מייקל לואיס הוא אולי ה-non fiction storyteller הטוב ביותר שאני מכיר. הוא כתב את Moneyball ואת The Big Short, וגם את The Undoing Project, על הזוגיות המקצועית של כהאנמן וטברסקי, שממש כדאי לכם לקרוא. הוא כותב כל כך טוב, שהוא יכול לכתוב שלושים עמודים על תהליך צביעה של דירת ארבע חדרים בפרוייקט מחיר למשתכן בחדרה, וזה עדיין יהיה מרתק. אחרי שסיימתי את The Undoing Project, ראיתי שיש לו ספר על טראמפ, או כך חשבתי. הספר, The Fifth Risk, הוא לא על טראמפ. הוא על מה קרה לממשל הפדרלי אחרי שטראמפ נבחר. וזה אולי אחד הספרים המבעיתים שקראתי.
מה שלואיס עושה, בגדול, זה לשיר שיר הלל ל-unsung heroes של הממשל הפדרלי. הוא מסביר, בדרכו המרתקת, מה לעזאזל עושים כל מני משרדי ממשלה כמו ה-Department of Energy או ה-USDA, עד כמה חשובה העבודה שלהם למרקם החיים האמריקאי, ועד כמה רוב האנשים לא מודעים לזה. לדוגמא, ב-DOE, יש גוף שמתוקצב ב-2 מיליארד דולר בשנה שמטרתו לצוד פלוטוניום ואורניום מועשר שמסתובבים בעולם ושמהם אפשר לייצר פצצות, ולדאוג שלא ייצרו ממנו פצצות. מהחומר שהגוף הזה השיג בשמונה שנים האחרונות אפשר היה לבנות כ-160 פצצות. הוא גם אחראי על כל הפיקוח על הנשק הגרעיני בארצות הברית, ההכשרה של כל הפקחים של סב״אא, ומממן אחוז נכבד מה-basic research המדעי שנעשה בארצות הברית. יש לו גוף דמוי darpa שמממן פרוייקטים נסיוניים בתחום האנרגיה, וקרן דמוי המדען הראשי שמלווה כסף למיזמי אנרגיה גדולים, נגיד, Tesla. שני האחרונים, דרך אגב, הם ROI positive עד מאוד. ה-DOE הוא גוף של בערך 120 אלף עובדים, אנשים מסורים ומקצועיים, פיזיקאים ומדענים וכו׳. וזה רק משרד אחד מהכמה שלואיס ביקר בהם – גם ה-USDA וה-Department of commerce עושים דברים מופלאים וחשובים מאין כמותם. Trust me.
אחרי שאתה מתפעם ואומר ״וואו, לא ידעתי שכל הדברים האלה נעשים״, מתחיל הפחד. ב-DOE הכינו שתי קומות וציפו לכשלושים איש להתחיל חפיפות, יום אחרי הבחירה של טראמפ. כפי שקרה בתהליך ה-transition עם אובמה, ובוש הבן וכו׳. אף אחד לא הגיע. אף אחד לא הקשיב לאנשי המקצוע, לחפיפות ותהליכי לימוד שאמורים לקחת חודשים, הוקדשו שעה וחצי. וככה הספינה מנווטת. הקו הכללי של הספר מסביר איך בגדול חלק עצום מהמשרות החשובות בממשל הפדרלי או לא מאויישות, או מאויישות על ידי אנשים חסרי כישורים במקרה הטוב, ובעלי אינטרסים כלכליים מובהקים במקרה הרע, שמקבלים החלטות רעות. פרנק קלוץ, שהיה אחראי לתוכנית הנשק הגרעיני במשרד ההגנה (כן), פוטר והתבקש לעזוב, לפני שמונה לו מחליף כי באמת זה לא תפקיד כזה קריטי, נכון? הקרן של השבעים מיליארד דולר שמלווה כסף לחברות ושבלעדיה tesla לא היתה קמה? אין אותה יותר. הגוף דמוי ה-darpa? אין אותו יותרת. המעבדות הלאומיות שאחראיות ל-basic science? מקוצצות.
יש איזורים שלמים בארצות הברית שהיו נראים כמו תאילנד, אלמלא היד המוסתרת של הממשלה הפדרלית, של אנשים שדואגים ל-commons, כדי שלא תהיה טרגדיה. דאגה ל-commons זה גם השקעה במדע ומחקר, במחשבה ארוכת טווח. בישראל ביטלו את נציבות הדורות הבאים. בעולם של האחים קוך, שמתמננים את ידם לתוך הממשל הפדרלי, לא צריך להיות commons. יש בעלות פרטית. אם טראמפ יבחר שוב ב-2020, וההזנחה הזו תמשך, זו תהיה הזדמנות מרתקת. כי כמה פעמים בחיים יוצא לאדם לחיות בתקופה שבה מעצמת על היחידה בעולם, הופכת למדינת עולם שלישי, בכוחות עצמה?
קורות ממלכת עילם 
גוטמן אתה מתחיל להפחיד אותי
איך שזה מרגיש מבפנים: שבוחן המציאות שלי עומד בהתקפה בלתי-פוסקת.
כי זה לא סתם *מה* שהם עושים, זה הסיבות למה שהם עושים. הפירוק של מנגנוני המדינה הם אידיאולוגיה, לא תופעת לוואי מבעיתה.
לא ברור לי איך אפשר לשאת ולתת על התוכן של החלטות ממשלתיות עם אנשים שחושבים שלא אמורה להיות ממשלה כלל.
הפרוייקט של הקטנת הממשלה עד לגודל שיאפשר להטביע אותה באמבטיה נמשך עוד משנות השמונים של המאה הקודמת. הם אמרו לנו מה הם רוצים לעשות ושכנעו חלק גדול מדי של האוכלוסייה לתת להם את הקול בבחירות.
מה שבעיקר מבעית, זה שזה מדבק. החיידקים כבר הגיעו לארץ.
טל, כדאי לך מאוד לקרוא את The Submerged State של Suzanne Mettler
סיכום נהדר, תודה.