הרגע הזה שפרופ׳ מיכאל זכים עמד מול הכיתה ושלף את הציטוט All history is contemporary history, והסביר ש-"Roots״ הוא בו זמנית גם הסיפור של העבדות באמריקה, אבל גם מסמך על הגבר האפרו-אמריקאי שמגלה את עצמו בשנות השבעים, אני זוכר איך קצת התפוצץ לי המוח. נזכרתי בציטוט הזה, של בנדטו קרושה, כשהאזנתי לפרק השלישי בפודקאסט של ג׳אד אבומרד, Dolly Parton's America. דולי פרטון, כך מסתבר, היא למוזיקה באמריקה היום מה שקיאנו ריבס הוא לקולנוע – מעין קונצנזוס אהוב עד מאוד, מלאך שאיננו ראויים לו. משהו שמאחד דמוקרטים ורפובליקנים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים. במובן מסויים, זה מהפך שקצת מזכיר את מה שקלינט איסטווד עבר, מסמל גס של גבריות, לבמאי סופר-מוערך. וכמו איסטווד, דולי עושה את זה מבלי לוותר על הזהות שלה, על טנסי.

את המיני סידרה בת תשע הפרקים הזו, מפיקים ג׳אד אבומרוד ושימה אוליאיי. הוא נולד לזוג הורים שהיגרו מלבנון, והיא מגדירה את עצמה ״אמריקאית דור ראשון״, בת לזוג הורים מהגרים מאיראן. ג׳אד הוא היוצר של הפודקאסט המופלא Radiolab, וזוכה ב-Macarthur genius grant. הוא גדל בטנסי, היא בנוואדה, ושניהם נשמעים הכי אמריקאים שיש, ועושים Public Radio בניו יורק, שזה בערך הכי קיצוני על הסקאלה של קלישאות סמולניות שיש. יש משהו מרתק בעיני ששני אמריקאים ממשפחות מהגרים, מנסים להבין את אמריקה, דרך העדשה של זמרת קאנטרי פופולארית, ב-2019 כשטראמפ הוא נשיא ארצות הברית.

אחת האיכויות הבולטות של רדיולאב, התוכנית שג׳אד מפיק ביום יום, היא היכולת לקלף עוד ועוד שכבות מהסיפור. אתה מתחיל בנקודה מסויימת, ואז יש טוויסט, ואתה חושב לעצמך ״אה, אז בעצם על זה הפרק״, ואז זה קורה כמה פעמים. את האיכות הזו הם מביאים לדולי. ״לדולי פרטון יש ציצים גדולים״, הסבירה חברה טובה לבן זוגה הגרמני שלא הכיר את הנפשות הפועלות. אז יש התייחסות לציצים, ולשאלה האם דולי פרטון היא אייקון פמיניסטי, מחלוצת הגל השלישי (כן במהות, לא בשיום), ואתה חושב שטוב על זה נדבר היום, אבל אז ממשיכים לחפור, להכנס עמוק יותר ל-Dollyverse.

לא זוכר מתי נתקלתי בטענה הימנית שהפלסטינאים הם עם מומצא. זה הצחיק אותי נורא, כי כל העמים מומצאים, אבל איכשהו זה לא הצחיק את מי שטען את זה מולי. כשג׳אד ושימה בוחנים מקרוב את העולם של דולי פרטון, מגלים שגם הוא מומצא. אחת התמות החוזרות במוזיקת הקאנטרי היא הנוסטלגיה, הגעגועים לעבר ההוא שהיה פעם, ואינו עוד. קאנטרי, כז׳אנר מוזיקלי, החל לתפוס תאוצה דווקא כשהעולם התחיל תהליך של עיור, ואנשים נטשו את הקאנטרי לטובת העיר ורצו להזכר. לפעמים העבר הזה באמת היה, כמו ה-Tennessee Mountain Home ששרה עליו דולי פרטון, ביקתה עלובה, שהזכרון שלה מהדהד אצל ג׳אד את הביקתה בהרי הלבנון שבה גדל אביו. אבל לפעמים זו נוסטלגיה מומצאת. All history is contemporary history, וכשנזכרים בזמנים הטובים ההם, קל לעצב את הזכרון כך שישקף את הערכים שנרצה שיהיו לנו עכשיו. על איך פעם היה הכל טהור ואירופאי ולבן ואמריקאי באמת, לא מלוכלכך בכל המהגרים האלה. ואז מסתכלים מקרוב, ומגלים שהבנג׳ו, למשל, הוא בכלל כלי אפריקאי, עם שורשים במזרח התיכון, שהגיע דרך האיטי, ולקח המון זמן עד שבכלל מוזיקאים לבנים יקחו אותו, ויהפכו אותו לשלהם.

בזכרון שלנו כל זה לא קיים – הבנג׳ו הוא הכלי של אפלצ׳יה, שתושביה משמרים את מסורות המויזקליות של אירופה, לא ככה? לאנשים יש אינטרס לעצב זכרונות על התקופות הפשוטות וללרלר על העידן שלנו, המסובך, אבל מסתבר שהכל היה מעורבב יותר ומסובך יותר, גם פעם.

העומק החתרני של הפודקאסט הזה מהמם בעיני, כי אני די משוכנע שלדולי פרטון יש לא מעט מעריצים מצביעי טראמפ, שמסתובבים עם כובעים של MAGA וחושבים על המתקפה שיש על הגזע הלבן. אבל קשה להאזין לפודקאסט הזה, מבלי להבין את עומק התרומה של הגירה לאמריקה, באם זה בצורה של שירי עם, כלי נגינה, או פשוט האנשים המוכשרים שמספרים לנו את הסיפור הזה, שלא היה מסופר אם משפחותיהם לא היו עושות את הצעד הקשה הזה, של ללכת מארצם, ממולדתם, מבית אביהם.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!