אתמול בלילה, רק ממש בלילה, התחלתי לנשום בפחד. ליאת ואני העברנו סוף שבוע במצפה הימים, בלחשוד בתיירים נושאי קורונה ולחטא כל כף בחדר אוכל בשליכטה של אלכוג׳ל. ובעוד שליאת פחדה כבר אז, אני הייתי רגוע. הסטטיסטיקה, בטח בשלב הזה, היא בעדנו, ולמרות שהסטטיסטיקה זיינה אותי אישית כמה פעמים (וגם ברכה אותי כמה פעמים), אני עדיין מאמין בה.

על פניו, הייתי אמור להיות בפחד היסטרי כבר כמה זמן. ההתפוררות של החברה בתרחישי אפוקליפסה לוחץ לי על כל הכתפורים. אחד הרגעים שבהם חשתי הכי הרבה פחד בחיי, היה כשקראתי את ״העמדה״ של סטיבן קינג. זה ספר שאולי פחות כדאי לקרוא עכשיו, אבל בגדול גם שם יש מגפה והמון אנשים מתים. אבל מה שהפחיד אותי, אלוהים אני עדיין זוכר את הרגע ההוא שישבתי בבסיס ליד בית שאן מכורבל בשק שינה ורועד מפחד, היה לא הרגע שבו הרבה אנשים מתים, אלא הרגע שבו הצבא מפסיק להיות צבא ונשבר לאוסף של מליציות פסיכיות, שהחברה מפסיקה. אבל משום מה, הצלחתי בו זמנית להבין שהקורונה, גם בתצורתה הגרועה ביותר, היא לא אפוקליפסט הזומבים. ואז אתמול בלילה התחלתי לפחד.

המילה דיקטטור מגיע מלטינית. ברומא העתיקה, אדם היה מקבל את התואר דיקטטור, תואר שנותן לו, בגדול, כוח בלתי מוגבל, עבור משימה מוגבלת (מלחמה) או זמן מוגבל (עד חצי שנה). זה עבד, פחות או יותר – קונסולים וגנרלים היו מקבלים את המנדט של הדיקטטור, ואז, באופן די מפתיע, לרוב גם היו מחזירים אותו. עד שהם לא. האחרון שלא החזיר נקרא יוליוס קיסר, ואיתו הסתיימה הרפובליקה.

אתמול בערב, שמעתי את בנימין נתניהו מקבל על עצמו את הכוחות של דיקטטור. הפעלת סיגינט על אזרחים, סגירת בתי המשפט, איסור על התקהלויות של יותר מעשרה אנשים. אף אחד מהדברים האלה, כמעט, לא מפחיד אותי כשהוא בהקשר. אני יכול להבין מצוין את ההגיון שבלהשתמש באיכונים רטרואקטיבים כדי לעשות חקירות אפידמולוגיות, וכנראה שיש דרכים אפילו יותר עדינות לעשות את זה מאשר השב״כ (רמז: זה פיצ׳ר בגוגל מפות). מה שמפחיד אותי הוא מה שיקרה אחרי. שטח משוחרר לא יוחזר, אתם מבינים, ואני לא מכיר כמעט אף גוף שמוכן, מהרגע שהכוח ניתן לו, לוותר על הכוח. אז נכון שזה כבר לא קורונה (אם כי יש סיכוי שהקורונה תהיה איתנו המון זמן), אלא פשוט מצוד אחר מחבל וסכנת חיים אמיתית. או תירוץ בטחוניסטי ראוי ומשכנע אחר, והנה הופ – זה הפך להיות הסטנדרט. אני אפילו לא צריך את תרחישי הבלהות של שמאלנים, שישר קופצים לכליאה מסיבית של מתנגדי משטר בסגנון טורקיה. זה לא מועיל להביא אותם בגלל שזה כל כך רחוק מאיפה שאנחנו עכשיו שזה ישר מסווג אותי כהזויים, אבל מספיק שהיכולת, לאכן כל אזרח בישראל ולסגור את בתי המשפט, ולהחליט כמה אנשים מותר להתקהל קיימת על הנייר, ואפילו מרגישה קצת מוכרת, מספיק שזה שם כדי לגרום לכך שנחייה במדינה אחרת לגמרי. שהתקרבה צעד ענק לארדואן. על אמת. כי היום עוד יש שם את ביבי עם השורשים הג׳נטלמניים, אבל מתישהו יהיה שם מישהו אחר.

הדבר שהכי הפחיד אותי, אבל באמת, בכל מסיבת העיתונאים הזו, היה האיסור לנסוע יותר מ-2 באוטו. אני כותב עכשיו מבקתה מבודדת בצפון, שאליה ברחנו כולנו. על השולחן לידי יש גולגולת של אייל, ותנים מיללים ברקע כי נו, אפוקליפסה. וכל הנסיעה לכאן, חששתי. כן אני יודע שזה מפגר, אבל אשכררה פחדתי כי נסענו 4 באוטו והיה כתוב שאסור. סופי עולם זה משהו שלא נתקלים בו ביום יום, אז אולי הוא יותר מפחיד אותי בעוצמה, אבל בתוחלת, הדבר שהכי מפחיד אותי הוא צירוף המילים Computer says no. שיש איזשהו נוהל או כוח בירוקרטי מפגר, שכולם מבינים שהוא מפגר, אבל מה לעשות, זה מה שכתוב אדוני ולכן צריך לעשות את זה. לפני כמה שנים עבדתי כיועץ ב-8200, וכחלק מהתהליך ההפיכה מיועץ לאזרח עובד צה״ל, היה צריך לעשות ״וי״ על הסיווג הבטחוני שלי. עכשיו דמיינו מין קולות של ביפ ובופ כזה, והפתעה – computer sais no. לפי המחשב, הסיווג הבטחוני היחיד שעשו לי היה ב-1997, כשהתגייסתי, ופג תוקפו לפני כעשור. עכשיו תבינו: היה לי סיווג בתוקף. עבדתי ביחידה. הגעתי כל יום ונחשפתי למידע המסווג הזה, אבל לפי המחשב לא היה לי סווג ביטחוני. מבחינת המערכת זה היה בסדר שאמשיך לעשות את העבודה שלי (?!), המסווגת, אבל במקביל גם לא היה לי סיווג בטחוני בכלל והייתי צריך לעשות את כל התהליך מהתחלה ועד אז אי אפשר לאשר את העסקתי כאזרח עובד צה״ל. האבסורד הזה נמשך כמה חודשים, עד שמישהו עם מספיק שכל ומספיק פלאפלים על הכתפיים החליט לקבל החלטה.

אני יכול להבין התקהלויות של עשרה אנשים, אבל לנסוע לא יותר משני אנשים באוטו,  זה פשוט לא להבין איך החיים עובדים, והרגע הזה שבו מחוקקים חוקים בסלע, שנוצצים באבק פיות זוהר  של ״צו השעה״, שנכנסים לי לתחתונים וגם לא הגיוניים בשום צורה, וכשאתה מבין שייתכן שזו רק ההתחלה – זו הנקודה שאני ממש, אבל ממש מתחיל לפחד.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!