Showdown 2

המפגש עם המוות כאן הוא בלתי אמצעי בצורה מפתיעה. לפני כמה ימים, בסיבוב שעשינו בחווה שאליה ברחנו, מצאנו גולגולת של צבי. אתמול, בטיול ביער, מצאנו שאריות של פרה, שלד כמעט שלם. פה ושם, על רצפת היער, בין מחטי האורן והענפים המכוסים בטחב, מבצבץ מקל שבמבט שני מתגלה כעצם. בעוד שאני וליאת קצת נרתעים מזה, את הילדים זה כמעט מגניב. אירוע יוצא דופן. IMG_20200318_163030

חילצנו צפונה, לקדיתא, כדי לקבל קצת מרחב בתוך כל הכאוס הזה. זה אחד המקומות היפים בישראל, אולי היפים שהייתי בהם בעולם, ובעיקר אפשר, כשלא שש מעלות וגשום עד מאוד, לצאת לטבע בלי להתאמץ בכלל, ובלי להפר שום סגרים. אנחנו פה לבד, בגדול, מלבד מיקה ודורון שעלו פה על הקרקע לפני כארבעים שנה ובנו את המקום הזה במו ידיהם.

בתוך כל החרדות, אני מנסה להקפיד לעצור ולהיות אסיר תודה על כל מה שיש לנו. זה מנהג שהתחלתי לעשות בחודשים האחרונים עם מים, לעצור ולהעריך את העובדה שאני חי בעידן קסום שבו אני מסובב את הברז ויוצאים מים חמים או קרים, ואני לא צריך לעשות שום דבר מעבר לזה. אבל בשהות פה בקדיתא אני מסתכל גם רחב יותר, על הפריווילגיה העצומה שיש לנו בסיטואציה הזו שמאפשרת לנו לקחת את החיים ולדלג לצימר לשבוע שבועיים, וגם להיות בטיפה, טיפה פחות חרדה מהעתיד של העולם שאחרי.

לקח לי גם זמן להבין שאני לא כל כך חושש מסגר ברמה האישית. אני חושב שאם הייתי בלי ילדים, הייתי יכול לעשות את זה בעמידה על הראש, אפילו להנות. החרדה שלי היתה, ועודנה, מה יהיה עם הילדים. הילדים, מבחינתם, שמחים לעשות בינג׳ על נינג׳ה ישראל לילדים, והדבר שאני באמת צריך להתמודד איתו זה תחושת ה״איזה הורה גרוע אני שהילדים שלי מבלים מול מסכים כל היום״, שמהדהדת למרות שאני יודע שזה לא רק לגיטימי, אלא אפילו מומלץ בימים אלה. יהיה בסדר, וכל עוד אפשר לצאת החוצה טיפה, רק לנשום אוויר, נראה לי שנסתדר גם כשנחזור לעיר. בשנה האחרונה גיליתי שאני פרפקציוניסט, והנה מסתבר שבנסיבות מסויימות, אני גם קלסטרופוב. 307f2430a409073c9945ad6de109fc1d--far-side-cartoons-far-side-comics

במובנים רבים, Covid-19 היא ״מגפה מושלמת״ – אין חיסון, אין תרופות, זמן דגירה ארוך שבו מדבקים, מקדם הדבקה גבוהה, ואחוזי תמותה גבוהים, אך לא גבוהים מדי מכדי לפגוע בהפצה של המחלה. אז בפינה הימנית יש לנו את הוירוס הקשוח ביותר שהאנושות התמודדה איתו, ובפינה השמאלית יש לנו, ובכן, את האנושות. אף פעם אין זמן טוב למחלות חובקות עולם, אבל בקרב מול מחלה חדשה, האנושות מעולם לא היתה במצב כל כך טוב. בשנות השמונים לקח יותר משנתיים למדענים להבין מה הגורם לאיידס. עם הקורונה, לקח עשרה ימים מזיהוי המקרה הראשון, למיפוי הגנום של הוירוס. ואל מול הוירוס המושלם, עומד צבא, ממש צבא, של האנשים הכי חכמים בכדור הארץ, שמפעילים את כל הידע והיכולות של האנושות, כדי לנצח את החרא הזה. רתימה מסיבית של הבינות הטבעיות והמלאכותיות הטובות בעולם, מחוברים ביחד ברשתות שפעם אפשר היה רק לחלום עליהם.  יש בערך 10 ניסויים קלינים שרצים עכשיו לשימוש בתרופות קיימות, כולל אחד שנראה מבטיח בתרופה וותיקה, בלי פטנטים ובלי שטויות. מספיק שאחד או שניים מהם יצליחו, ושרמת הקטלניות של הוירוס תרד, ופתאום מסוף העולם, זה יהפוך להיות סתם עוד שפעת בת זונה. Showdown. הוירוס המושלם מול מוח הכוורת של האנושות. ואנחנו עכשיו בסצינת המונטאז׳ אימונים.

גם יכול להיות שלא. ויכול להיות שהעתיד שלנו, בחודשים הקרובים, הוא סגר, עד יבוא קיץ או חיסון. ויכול להיות שעשרים או שלושים אלף איש ימותו. אבל גם שם מתגנבת לליבי פרספקטיבה אופטימית. כי האנרגיות האלה, של מלחמת המפרץ, של יצירתיות ועשיה והתמודדות, הן אופטימיות. וגם כאן, האנושות מעולם לא היתה במקום טוב יותר להתמודד עם משבר כזה, עם משלוחי מזון ושיחות וידאו וכל קטלוג התרבות והבידור של האנושות בלחיצת כפתור. והאנשים שימותו, ובכן, אין דרך נעימה להגיד את זה, אבל רובם היות מתים בשנים הקרובות גם ככה. זה לא הופך את זה לפחות טראגי, אבל זה נכון. והיסטורית, אחרי מגיפות כאלה, האנושות יודעת לצמוח ולפרוח ולשגשג.

אבל. יש אבל. כי במקביל לכך שאילו The best of times, מבחינת האנושות, אילו גם The worst of times. הסגר הנוכחי בנוי, יותר מכל, על היגיון של סולידריות חברתית, וסולידריות חברתית, איך נאמר, לא בשיא האופנה בשנים האחרונות. ביום הראשון כולם נרתמים במרץ. לשטח את העקומה. אבל ביום העשרים, כשנגמר הכסף, אז פתאום מתחילות מחשבות: רגע, בעצם אני כגבר צעיר, הסיכוי שלי למות מזה ממש ממש קטן. וההורים שלי כבר לא בסביבה. אז בעצם בשביל מי אני סובל את כל הסבל הזה? יאללה שילכו להזדיין, לא מוכן להקריב את כל העתיד הכלכלי שלי ושיפנו אותי מהדירה בשביל שאיזה סבא של מישהו לא ימות.

ייתכן וזה נשמע לכם מופרך, אבל אם כן, חכו עד שתראו תגובות של מתנגדי חיסונים לבקשות של מוחלשי חיסון, אנשים וילדים עם סרטן שמתחננים שאנשים יתחסנו כי חסינות העדר היא הרבה פעמים ההבדל בין חיים ומוות עבורם. ורוב התגובות הללו הם מסתם אנשים אידיאולוגים, לא כאלה שחייהם ופרנסתם תלויה בזה. אם הייתי הסופר שכותב את הסיפור הביזארי הזה, ייתכן וזו היתה הנקודה שהייתי מוסיף לעלילה, את הנבל השני, את המפיצים. את התנועה שתהיה בעד המחלה, מונעת מתערובת של קונספירציה, אקולוגיה, מיסטיקה וליברטרניות, ומחוזקת בקרוגר דאנינג עוצמתי. אתם יודעים שזה מגיע.

***בקשה מנומסת***

אני מנסה ש״קורות ממלכת עילם״ יהיה פיסת העולם הקטנה והעצמאית שלי באינטרנט. אם אהבתם את מה שקראתם, אשמח אם תרשמו לעדכונים במייל (בפינה השמאלית העליונה אם אתם על המחשב או בתחתית המסך אם אתם בנייד יש כפתור) וגם תשתפו חברים, כי קוראים זה האנרגיה של הכותבים, וכי עצמאות זה אומר גם בלי פייסבוק. תודה!

3 מחשבות על “Showdown 2

  1. יעל הגיב:

    אהבתי את תיאור המפגש שלכם עם המוות. זה הזכיר לי סיפור יפה של אבי על הביקור שלו באפריקה ואיך שם התייחסו אז למוות הרבה יותר בהשלמה מהמאבק והחרדה שמאפיינים את היחס המערבי למוות.
    בנוגע לסולידריות החברתית: גם אותי ציער והפחיד לראות את החנויות מתרוקנות באקט מרהיב של אנוכיות, את הציניות שבה שליטים ועשירי-על מנצלים את המצב, וגם סתם סוכנויות עסקיות קטנות שמנסות לעשות קופה על גב העצמאים שעובדים איתן (נגיד, כבר לפני שבועיים מכתבים בסגנון "בקרוב המשק יאט אז אנחנו נעדיף הצעות מחיר זולות על עבודה איכותית", ככה בלי כחל וסרק).
    ומצד שני, פה בלידס יש התארגנויות ספונטניות של תושבים להיערך לעזרה הדדית לקראת הפריצה הגדולה ולסייע לאנשים שכבר לא יכולים לצאת מהבית. זה מרגש.
    באופן לא מקורי במיוחד אני חושבת שהתשובה לבעיית הפרנסה שהעלית היא שהמדינה תודיע על הכנסה בסיסית שלא תלויה בעבודה.
    פעם הייתי אופטימיסטית, אבל עכשיו אני בטוחה שברגע שהמדינות החזקות יצאו מהמגפה, כולם ישכחו מיד כל הדברים היפים שקורים ברגע שהאנושות הורידה הילוך – האוויר הנקי יותר בסין, חיות הבר שיוצאות מהמסתור, הסולידריות וההבנה שכולנו קשורים זה לזה בקשר שאין להתירו…. מצד שני, עדיין יש בי תקווה קלושה שההסתגרות הזאת תימשך כמה חודשים, ושלכולנו תהיה הזדמנות לאתחל את ההרגלים שלנו. כי יחסרו חיתולים ונצטרך להסתדר בלי, והרי אפשר; כי החנויות והג'ימבורי ייסגרו ונצטרך למצוא דרך אחרת להשתעשע, שמן הסתם תהיה בחינם. כי יימאס לשבת בבית ולא נוכל ללכת לחברים, אז נלמד ליהנות מהשקט שבשטח הפתוח, בטבע. ומוצא חן בעיני שהטיסות בוטלו למרות שלילה הפסידה את טיול הבת מצווה שלה. הלוואי שיתחיל עולם חדש, יפה והוגן יותר. אבל אני די בטוחה שלא לשם אנחנו הולכים. החזון של נעמי קליין על אזורים ירוקים ואזורים אדומים נראה לי יותר קולע להלך הרוח הפוליטי בעולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.