שוקולד

אני מוצא את עצמי חושב הרבה על המשפט הבא, מהראשונה אל הקורינתים.

כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עוֹלֵל כְּעוֹלֵל דִּבַּרְתִּי כְּעוֹלֵל הָגִיתִי כְּעוֹלֵל חָשָׁבְתִּי וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי לְאִישׁ הֲסִירֹתִי דִּבְרֵי הָעוֹלֵל׃ כִּי כָעֵת מַבִּיטִים אֲנַחְנוּ בְּמַרְאָה וּבְחִידוֹת וְאָז פָּנִים אֶל־פָּנִים.

ככל שאני מתבגר, היכולת שלי להנות מהמון דברים שנהנתי מהם פעם, הולכת ופוחתת. אם כילד מקדונלדס היה תאווה אמיתית, ואז עד לא מזמן סוג של גילטי פלז׳ר, אז היום הוא לא פלז׳ר מכל סוג שהוא. אני צופה בסרטי מארוול עם הילדים (לביא עוד מפחד, אבל פחות), ואני רואה את ההתלהבות העצומה שלהם, ויודע שפעם גם לי היה כזה, אבל שזה לא שם יותר.

״כִּי כָעֵת מַבִּיטִים אֲנַחְנוּ בְּמַרְאָה וּבְחִידוֹת וְאָז פָּנִים אֶל־פָּנִים.״

איזו דרך לתאר התבגרות. האם זה נכון? האם ההמבורגר של מקדונלדס אובייקטיבית טעים, ופשוט עכשיו אני מסתכל עליו דרך מראה של התניות, הון סימבולי, וגינונים? מצד אחד הון סימבולי הון סימבולי, אבל וואלה, לא טעים. וסרטי הילדים הם, ובכן, לילדים. ואני כבר לא ילד.

לפני כמה ימים, עשינו הפסקה, ליאת ואני, מהעונה הראשונה של ״דרקוני הבלונד״ ״בית הדרקון״, כדי לצפות שוב בעונה השנייה של Fleabag (יש באמאזון פריים או פשוט תסתדרו ותצפו. בהכל. גם בעונה הראשונה. כן. היא מתחילה מעצבן. זה שווה את זה).
הסוויצ׳ הזה, בין בידור מהונדס, לאומנות, ליצירת מופת, היה כל כך דרמטי. זה כאילו על חלק כל כך עצום מהתכנים שאנחנו צורכים היום יש מעין… נקרא לזה דוק נטפליקסי. זה כמו ארוחות צהריים בהרצליה פיתוח של ההייטקס. זה טעים, זה מחליק בגרון, זה סוגר פינה. זה בלתי זכיר בעליל. ופתאום – בום. יצירה שמצליחה לרתק, להצחיק, לחרמן, לנגוע. בלי דרקונים, בלי רובוטים, עם פחות ציצים מהצפוי, ובלי אפילו שמות לרוב הדמויות. אחרי הפרק השלישי, שהוא אולי השיא של העונה, ליאת רצתה להמשיך. ואני לא יכולתי. הייתי צריך לעצור שניה, ולהרדם מול איזה משהו זבלי וסתמי. החותם שהשאירה בי הצפייה הוא עמוק, מהדהד. היא משהו שאקח איתי שבועות וחודשים קדימה. ככה זה אמור להיות עם אומנות גדולה. ו-וואלה, אתם יודעים מה – יש המון אמנות גדולה מסביבנו. צריך רק להושיט יד. אם הייתי רוצה, הייתי יכול לקבל את הוואו הזה, שפיבי וולר ברידג׳ העניקה לי, אבל כמעט כל יום. And yet I don't. למה זה? האם זה בגלל שיש גבול לכמה טלטלות וסערות הנפש האנושית יכולה לחוות ביום? האם זה כי בכל זאת קשה יותר לקרוא את מובי דיק, או את The Dragon Rising, מאשר להגליש, כחזיר מצופה שומן, במגלשת הנטפליקס? או שאולי בגלל שאמנות גדולה שורפת ובוערת, והיא צריכה את החמצן של חיים היום יום והלא אמנות גדולה? שהשיגרה היא הרקע, הבד עליו מצוירת אמנות שמזיזה? שיכול להיות שבאמת אי אפשר לאכול שוקולד כל היום, לא כי זה לא מוסרי ואמא תכעס, אלא כי אם לא אוכלים משהו ברקע אז הוא מפסיק להיות טעים? ובתור אדם שמתכנן לאכול שוקולד כל היום, ברמה המקצועית לפחות מה זה אומר?

מחשבה אחת על “שוקולד

  1. כשמתבגרים בהחלט הטעם משתנה… אבל אני לא בטוח איך זה קשור לסדרות נטפליקס או HBO שלא היו בילדותי 🙂
    תודה על ההמלצה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.