(פחות מ) 24 שעות בבוסטון, 2001

למה אני כותב על בוסטון, עיר שבה הייתי פחות מעשרים וארבע שעות, ולא על ניו-יורק, שבה שהיתי כמעט שבוע, או אטלנטה, שבה הייתי שלושה ימים שנראו כמו לפחות כמו סיבוב אחד בתופת של דאנטה (בעיקר ברמת החום. יש לי הרגשה שבדאנטה יותר מעניין)? ובכן, כי בוסטון היא עיר מוזרה, אבל עם פוטנציאל. למי ששכח לשניה גיאוגרפיה בסיסית, בוסטון נמצאת בצפון מזרח ארצות הברית, מה שאומר שבאופן כללי קר בה, ושהיא נמצאת קרוב לים. עכשיו, לאמריקאים יש תפיסה מאוד שונה של "ים" מאשר לנו. בעוד שלנו "ים" אומר… ובכן – שיזוף, וללכת לים וגלישה וענבים מצופי חול ואיכסה (טוב, לפחות לי), האמריקאים (חוץ מאלה שגרים בleft coast) מקשרים ים בעיקר עם אוכל. מצד שני, זה לא אתגר גדול, כי האמריקאים מקשרים כמעט כל דבר בעולם לאוכל. במקרה הזה, אוכל ים. לבוסטונים, שעוד נדון באופיים, יש אובססיה רצינית עם לובסטרים. זה ממש מפחיד, כשהחצים שמפנים לשירותים הם בצורת לובסטרים. כשהידיות של הדלת הם בצורת לובסטרים, כל מקום שאתה הולך אתה רואה תמונות שלהם, מסעדות שמכינות אותם, בובות שלהם, וכו'. כל זה לא היה כל כך בעייתי אם באופן כללי לובסטרים לא היו נראים כאילו בחלל החיצון מחכה להם ספינת-אם. תוסיפו לזה את העובדה שחלקים לא קטנים בעיר ניתנו בידיה העיצוביות של מיכל וקסלר, ותקבלו שילוב מעניין. לוקסלר, למי שלא מכיר, יש נטייה קלה לכיוון גותיות כבדה (הנה דוגמא, למשל:
). לא כל הבניינים כאלה, מה שהופך את זה לעוד יותר מטריד/מרשים – אפשר ללכת ברחוב תמים לחלוטין למראה, ופתאום להיתקל במבנה שנראה כאילו הוא בית הקיץ של פנטום האופרה, ובית החורף של ניל גיימן. או ברחוב שכל פנסי הרחוב שלו נראים כאילו הם מעוצבים מעצמות. של לובסטרים, כנראה. אבל אני מתעלם מהאופי הכללי של העיר. בוסטון, לפחות החלקים שאני הייתי בהם, נראית כאילו מישהו לקח את אוקספורד (באנגליה) ועשה לה Control-C ואז Control-V לתוך הfinancial district במנהטן. תחשבו על בתים קטנים, עתיקים וקלאסיים שמקיפים אותך, אבל כשאתה מסתכל למעלה, אתה רואה שאתה בעצם מכותר בגורדי שחקים. זה יוצר אפקט מאוד מאוד מוזר. העובדה שהארכיטקטורה מנסה להיות מאוד אירופאית (מלבד, כמובן, מפלצות הבטון המאוכלסות באוכלי לובסטרים), אבל יש סטארבקס בכל פינה (מצד שני, כזה גם יש בלונדון…), ואנשים אמריקאים, יוצרת דיסוננס מעניין. למרות שגם האנשים פה לא לגמרי אמריקאים. כשהגעתי למלון, נדהמתי לגלות שאני לא מבין מילה ממה שאנשי הקבלה אומרים. עכשיו, כשאני בארצות הברית זה קורה לי הרבה, משום מה. אני חושב שאנשים בתעשיית השירות האמריקאית, מאחר והם
1. יודעים כמה נודניק הלקוח יכול להיות, ו….
2. מחויבים לשרת אותו בכל צורה שהיא, אחרת הקולר על הצוואר שלהם מצפצף ומעביר שלושים אלף וולט דרך גופם
3. יודעים שרוב האנשים יעדיפו להנהן מאשר להודות שגם הפעם הם לא שמעו אותך כמו שצריך
החליטו שהפתרון הוא פשוט ללחוש. אבל הפעם היה משהו נוסף. המבטא. לקח לי זמן להבין שאני מדבר עם מישהי עם מבטא אירי כבד. לא סתם משהו שמושפע מסבא האירי שלה – אלא מישהי שמין הסתם מחביאה בז'קט סט של ullian pipes ואיזה לפריקון, על כל צרה שלא תבוא. הבעיה עם מבטא אירי, אם תזכרו, היא שכל דבר נשמע כמו שאלה. תצרפו את זה עם הנטייה המוזכרת למעלה לדבר מתחת לסף הרעש ותקבלו דיאלוג שנשמע בערך ככה:

פקידת קבלה פסודו-אירית: "ממממ מממממ ממממ ראאמ מממממ?" (לאחר שקלוט כבד + הגברת סיגנאל של בערך 20 DB : "מצאתי את ההזמנה שלך".)
טל: (במבט מבולבל – ב"ר) "אה… מה?".
פקפ"א: "ממממ מממממ ממממ ראאמ מממממ?" (חוזרת, מבט מעוצבן קלות – ב"ר):
טל: "אררר…, אני חושב שכן " (אולי זה יעזור).
פקפ"א: (מבט מלא חמלה – ב"ר).

עכשיו, באמת מרגישים את ההשפעה של האזור הקלטי על בוסטון. האיש שטיפל במזוודות שלי היה יכול בכיף to pass for a dwarf in any fantasy campaign I've ever played. כולל הזקן הג'ינג'י. כשנוסעים ברחוב שומעים מדי פעם חמת חלילים בתור מוזיקת רקע. נחמד. מוזר מאוד, כי עדיין חלק מהדברים המאוד אמריקאים נמצאים כאן (כמו האוסף הרגיל של קבצנים, אנשים מכל תרבות אתנית שאפשר לדמיין, התפקיד של בוסטון בדרך לעצמאות האמריקאית והעובדה שהאמריקאים לוקחים את זה בצורה מאוד רצינית כ"היסטוריה", בעוד שלרוב בירות אירופה התאריכים האלה הם תאריכים שיש אנשים שיש להם חלב מאותה תקופה במקרר), אבל זה טיפה אחרת. לא סתם קוראים לאזור ניו אינגלנד. מצד שני, זה לא תמיד עובד. המלון שלי נראה ממש כאילו מישהו ניסה, בbrute force, ליצור תחושה של העולם הישן. יער קטן הוכחד כדי לצפות כל משטח אפשרי בעץ, ושבט שלם של סבתות נשדדו כדי להשיג מהם את הרהיטים והטפטים, כי אני לא מוכן לקבל את העובדה שעדיין מייצרים כאלה זוועות היום. כדי להזיז את המיטה שלי (כדי להשיג שקעי חשמל לשישים סוגים של מטענים שהיו לנו), הייתי צריך להזמין ג'ק קטן מהקבלה. כמובן, שהתוצאה של זה היא שהמלון אטום לחלוטין לקרינה אלקטרו מגנטית. יש לזה יתרון וחיסרון. היתרון הוא שאם מדען מטורף יחליט להפוך את אכלוסיית בוסטון למוטנטים באמצעות קרינה אלקטרו מגנטית, אני די מכוסה. לעומת זאת, התעלול הזה של טלפונים סלולארים לא ממש עובד, ויחד איתו, גם המערכת שלנו. לכן, הרעיון של לשבת ולעבוד בלובי בזמן שמכינים לנו את החדרים נפל. אז הלכנו ברחוב וחיפשנו איזו מסעדה לשבת ולעבוד בה. כמובן שבהפגנת האנינות שמאפיינת חלק מחברי לעבודה, נכנסו לWendy’s, רשת מזון מהיר שהשטיק שלה הוא שההמבורגרים שלה מבחילים לחלוטין, אבל מרובעים. זה פשוט התעלול השיווקי הטוב בעולם, להגיד לך שההמבורגרים-המרובעים-כי-ככה-קל-יותר-לייצר-אותם הם בעצם
ה “traditional way". אמריקה. לאחר שסיימנו לאכול את מרובעי הקלקר שלנו, התחלנו לעבוד. אני חושב שאף אחד מעובדי או ממבקרי הסניף הזה מעולם לא ראה תצוגה כזאת. ישבנו שם ארבע אנשים, עם ארבע לפטופטים, כל אחד עם שלושה טלפונים סלולארים, לרוב אקזוטיים מאוד, כמו ה r380 של אריקסון (שנראה ככה: )
כשבדרך כלל יש לפחות אדם אחד שמדבר עם שני טלפונים סלולאריים במקביל, לכל אחד מאיתנו יש לפחות 2 גאדג'טים, כמו פאלם פיילוט או Ipaq, וכולנו משתמשים בהכל במקביל. אנשים ישבו שם, לעסו את ההמבורגר שלהם ובהו בנו בחוסר אמון. אני חושב שהם ציפו שבשלב מסוים משאית גדולה של ה-CIA או ה -FBI תגיע, ואנחנו צוות החנונים שמאכן את הטרוריסט שהחליט לשחרר את הלובסטרים של ניו-אינגלנד לחופשי.
למזלינו, בשלב מסוים חדר המלון שלנו (המילה "שלנו" מרחיבה קצת את היקף התיאור, מאחר ובשלב זה, כמו בעתיד, עוד לא ממש היה לי חדר במלון) התנקה, והעברנו את החנוניה אליו. מלונות אמריקאים זה דבר איום ונורא. הם לא מספקים לך ארוחת בוקר, אבל בחדר, בנוסף על המיני-בר יש מין קופסת ממתקים וחטיפים שכזאת, שמציעה לך, בין השאר, טובלרון ב5 דולר למשולש, מים מינרלים שעולים כמו הארנונה של הדירה שלנו (אופס… כרגע נזכרתי במשהו…) ועוד. לפחות יש מקום לנגן דיסקים. אבל ארוחת בוקר אין. אני, דרך אגב, ביליתי את הלילה מרחק מעורר השראה מצנצנת גדולה של gummy bears, שלפי המחירים שהם דורשים שם מבוטחת ב Lloyds of London. זה עושה לך חלומות מוזרים.

העובדה שארבעת עמיתי לעבודה בחרו לנטוש אותי לשבת בחדר המלון בחושך ולאכול סוודר בזמן שהם יוצאים למסעדת יוקרה על חשבון קרן הון סיכון זו או אחרת, הכריחה אותי לגשת לקונסיירז' ולשאול, במילים טיפה יותר מנומסות "אז מה עושים בעיר הזאת". הוא הביא לי מפה מאוד יפה, והקיף כמה איזורים בעיגול. על חלק מהעיגולים הוא צייר סמיילי שמח (צוחק) ועל חלק מהעיגולים הוא צייר סמיילי עצוב (בוכה). העצוב בא לסמל מקומות שעדיף לא להיכנס אליהם בלילה ללא חרב סמוראים ויכולת להשתמש בה. Chinatown הייתה אחת מהם. לצערי, האל חנן אותי בחוש כיוון של לוטרה סומא, כך שמהרגע שיצאתי מפתח המלון, אוטומטית הבנתי שאני באיבוד. מקום נהדר, איבוד. יש בו ממש הרבה סינים. המלצרים הסינים, דרך אגב, כולם היו שייכים לזן ה"תחליט מהר כי כל המנות שנגיש לך כאן יהיו איומות כי את המנות הטעימות באמת אנחנו שומרים לאנשים סינים שמבינים, ואתה לא הם.", כך שגם האוכל לא היה משהו. ערן פוקס, איש יקר והאיש בצד השני של האוקיינוס שניסה לקנפג איתי מכשיר זה או אחר הסביר לי שמצבי טוב כי הוא עסוק בלאכול גפליטע פיש מקופסת שימורים, באמצעות מזלג פונדו. למרות הכל, כמו דג סלמון טוב, חזרתי למלון לאחר טיול קצר באיבוד-אשר-בבוסטון, ומלא ברעיונות מה לכתוב ומה לספר. בקיצור – עיר עם פוטנציאל, בוסטון. צריך לחזור לשם פעם, ליותר מעשרים וארבע שעות. מי יודע. עכשיו הביתה.

מתגעגע מהנכר (וחוזר היום, ביי הוק אור ביי קרוק!)

טל

נספח:
ביי הוק אור ביי קרוק זה משמעותי יותר מסובך ממה שחשבתי.
כשסוכן נסיעות אומר לך "אני מבטיחה לך, הכל סודר, באחריות", לעולם, אבל לעולם, אל תאמין לו, כי יש סיבה לכך שחתולים מחייכים, וככל שאני נוסע יותר, אני חושד יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s